היא תמיד הגיעה למצבים קיצוניים וראתה את הכל בקיצוניות שיחזרה את האופי של הדודה שלה אחד-לאחד, חוץ מן התבוסה אצלה
הבית נמצא בקצה של הרעש ואנחנו, ששלחו אותנו לאסוף גרגרי יער, מצאנו בו מחסה. מרחנו חמאה וריבה על פרוסת לחם,
אנחנו חושבים את המחשבות שלנו. אנחנו חושבים לארוז את הבגדים והספרים ולעבור אל העיר, ולהשאיר את הכפר נטוש ובלי פורקן.
אמי זכרונה לברכה לא היתה צדקת, אלא אשה שידעה להנות מהחיים וכשהיינו ילדים היתה מסתובבת עירומה עד ששטמו אותה השכנים
רִיצָה בְּהוּלָה טֶרֶם בַּקָּר לִרְאוֹת בְּעִתּוֹן אוּלַי מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה בְּסִדְרֵי הַשִּׁלְטוֹן אוֹ סִכּוּי כָּלְשֶׁהוּ בְּדָבָר הַשְׁאָרוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהָאַכְזָבָה. אַחַר כָּךְ
כָּל קַיִץ קוֹרֶה דְּבַר-מָה, וְאַף שֶׁכְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה- מֵעוֹנָה לְעוֹנָה הַלֵּב יוֹתֵר נִכְנָע לִפְתוּיֵי הַלַּיִל שֶׁל הָאֲדָמָה. כָּפוּף
אִם זֵר קוֹצִים כּוֹאֵב זֶה מָה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת, אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר וְשָׁם אֶלְמַד לִכְאֵב. וְאִם שִׁירִים אָהַבְתָּ, רַק שֶׁכְּתוּבִים בְּאֶבֶן-
הַיָּם נִגַּשׁ בְּלַחַשׁ אֶל הַחוֹף אַתָּה זוֹכֵר אוּלַי פְּגִישָׁה כָּזֹאת כְּרֶשֶׁת פְּזוּרָה שֶׁל שַׂעֲרוֹת אִשָּׁה לַחוֹת. דַּיִג אֶחָד הִשְׁלִיךְ חַכָּה
אֶרֶץ שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת- לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ. אֶרֶץ שֶׁמִּתְקוֹ לָהּ
פַּעַם עַל גְּדוֹת הַוָּאדִי שְׁנֵי אַלּוֹנִים בְּסֶלַע, שְׁנֵי אַלּוֹנִים יָדַעְתִּי שָׁם בְּמוֹרַד הַוָּאדִי. אֶת הָאֶחָד הָרַעַם פַּעַם הִכָּה צַמֶּרֶת
בַּגֹּבַהּ הַזֶּה כְּשֶׁהָאֲוִיר נָשַׁב עַל פָּנָיו זַךְ וּמְזֻקָּק זָכַר נֹחַ אֶת הָאֲדָמָה אֵיךְ שָׁתְתָה אֵיךְ דִּמְּמָה וְאַחַר דָּמְמָה.
* הָעִיר הַזֹּאת חֻבְּרָה אֵלַי בְּגֶשֶׁם סִכּוֹת * עוֹרְבִים קוֹרְעִים עַנְנֵי נוֹצָה בַּשָּׁמַיִם. בֵּין עַרְבַּיִם. * קוֹרֵאת מִסִּדּוּר קָרוּעַ לְכָל
מִתֹּקֶף תַּפְקִידִי שֶׁלֹּא קֻדַּם מַעֲמָדִי הָרוֹפֵף גִּילִי הַמִּתְקַדֵּם חֲלוֹמִי שֶׁנָּגֹז דַּלְתִּי הַנִּנְעֶלֶת, מִתֹּקֶף קוֹמָתִי הַמִּתְנַמֶּכֶת שְׂפָתִי הַמִּשְׁתַּרְבֶּבֶת הַשְׁרִיר הָרָפוּי בְּרַגְלִי
אֵיךְ חָיִית אֶת חַיַיִךְ, בֶּטִי. מָה שַׂמְתְּ בְּכוֹסִית הַוִּיסְקִי שֶׁהִשַּׁקְתְּ מִדֵּי בֹּקֶר בֵּינֵךְ לְבֵינֵךְ עַד אָבְדַן בִּינָתֵךְ, וּבְבַקְבּוּק הַיַּיִן הַזּוֹל
אֲנִי זֹאת בִּי הָאָשָׁם בִּי הַחֵטְא אֲנִי שִׁלַּחְתִּי אֶת הָאֵשׁ. נוּדוּ לִי עִבְרוּ עָל פָּנַי הוֹרוּ בְּאֶצְבַּע אַל תָּפְנוּ מַבָּטִים
מַה עוֹד יֵשׁ לְחַדֵּשׁ. הָאֵשׁ אוֹתָהּ אֵשׁ הָעֵצִים שְׁנֵי הַנְּעָרִים נְעִירוֹת הַחֲמוֹרִים. עַל מִי נִשְׁאַר לְהַעֲרִים. אוּלַי כְּשֶׁנַּגִּיעַ בְּבוֹא הַיּוֹם
כְּשֶׁאֲנִי מִתְכַּנֵּס בְּחֹם גּוּפִי אֲנִי מַתְמִיד בְּיֵשׁוּתִי וּכְשֶׁאֲנִי מַשְׁקִיעַ אֶת חֹם גּוּפִי בְּחֹם גּוּפֵךְ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מַתְמִיד בַּיֵּשׁוּת כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא וְעֵינַי נֶעֱצָמוֹת מֵעֲיֵפוּת. אֲנִי עוֹמֵד לְהֵרָדֵם אַךְ אֲנִי אוֹחֵז בְּחָזְקָה דְּבַר מָה וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם אֵרָדֵם יִשָּׁמֵט.
כְּשֶׁהָיְתָה נִשְׁמַעַת צְפִירַת הַזִּכָּרוֹן בְּרַחֲבֵי הָאָרֶץ אָבִי שֶׁהָיָה יָשׁוּב עַל הָרִצְפָּה וְכוֹתֵב עַל קְלָף אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הָיָה נֶעֱמָד וּמְסַדֵּר
אֶתְמוֹל בְּעוֹבְרִי לְיַד בֵּית הַכְּנֶסֶת בּוֹ נוֹהֵג אָבִי לְהִתְפַּלֵּל רָאִיתִי כִּי מִסְפָּר הַמִּתְפַּלְּלִים הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט, וְחָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי הִנֵּה בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁנִים
אֲנִי זוֹכֵר אֶת אָבִי קוֹלֵף אֶת הָרִמּוֹנִים שֶׁקָּטַפְתִּי בְּדֵי-עָמָל מֵעֵץ הָרִמּוֹנִים שֶׁבִּשְׁכוּנָתֵנוּ, וַאֲנִי – בְּלֹא רָצוֹן וּבְלֹא לָדַעַת מַדּוּעַ –