שירים

שֶׁלֹּא יְעַקְּלוּ לִי, וְלֹא יְחַפְּשׂוּ אֶצְלִי, שֶׁיֹּאהֲבוּ בְּלִי שְׁאֵלוֹת. שֶׁלֹּא יִהְיוּ לִי חוֹבוֹת, וְשֶׁלֹּא יִדְלֹף הַגַּג. שֶׁאוּכַל תָּמִיד לְשַׁלֵּם שָׂכָ"ד

וּבָא יוֹם הֻלַּדְתִּי וְאֵין בִּי לְדַבֵּר עַל לֵב הַפְּרָחִים, וְלֹא לְדוֹבֵב אֶת שִׂפְתֵי הַלַּיְלָה הַנִּכְמָר עַל הַגַּג. וּבָא יוֹם הֻלַּדְתִּי,

וְיֵשׁ רֶגַע שֶׁבּוֹ אֲנִי אוֹסֵף אֶת עַצְמִי מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת הַשּׁוֹנִים, מִכָּל הַזְּמַנִּים, מִכָּל הַמְּהִירוּיוֹת הַמִּתְחַלְּפוֹת. יֵשׁ רֶגַע שֶׁבּוֹ אֲנִי אֶחָד

אִם תְּחַבְּרִי אֶת הַיָּרֵחַ לְעַמּוּד הַתְּאוּרָה מִיָּמִין הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי יְנַגֵּן מִבֵּית הוֹרַיִךְ שִׁיר עֶרֶשׂ שְׁבִילֵי קִבּוּץ מִתְעַקְּלִים בַּחֲרִיצֵי אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית

כְּמוֹ צֶדֶף שֶׁנּוֹתַר עַל הַחוֹף, אֵין בּוֹ אֶלָּא רֶמֶז לַמִּתְרַחֵשׁ בַּמְּצוּלוֹת. אֲבָל מִפַּעַם לְפַעַם מִישֶׁהוּ יִרְכֹּן וְיִטֹּל אוֹתוֹ מִבֵּין גַּרְגְּרֵי

כְּמוֹ דַּיָּג עַל שְׂפַת הַלַּיְלָה, מַשְׁלִיךְ חַכָּה אֲרֻכָּה שֶׁל אוֹר לְפַתּוֹת אֶת הַשִּׁירִים הַקְּטַנִּים בְּקַרְקָעִית חַיַּי. יֵשׁ לִי סַבְלָנוּת אֵין

כִּסֵּא אֶל מוּל כִּסֵּא נִפְגַּשְׁנוּ בַּחֲלַל בֵּית הַקָּפֶה. עַל הַשֻּׁלְחָן בֵּינֵינוּ מְתוּחָה מַפַּת הַזְּמַן וּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת קָפֶה מְנֻמָּסוֹת. וְעוֹד מְעַט

אוֹרְפֵיאוּס אֵינוֹ מְנַגֵּן. הוּא כְּבָר מַכִּיר אֶת הַפִּקְפּוּק, אֶת הַמַּבָּט לְאָחוֹר. הוּא כְּבָר יוֹדֵעַ גַּם אִם יַפְלִיא לְנַגֵּן, הָעוֹלָם מְדֻיָּק

כַּמָּה בּוֹדֵד לִמְצֹא אֶת כָּל מָה שֶׁעָזַבְתִּי מֻנָּח בִּמְקוֹמוֹ. עַד שֶׁהַלַּיְלָה יוֹרֵד אֲנִי הוֹלֵךְ וּמַחְשִׁיךְ.

אַתְּ יְשֵׁנָה. שְׁבִיבֵי שֶׁמֶשׁ מִתְפַּזְּזִים עַל עֵינַיִךְ הָרְכוּסוֹת. גּוּפִי שֶׁכְּבָר מָלֵא בְּהֶבֶל עַצְמִי מִתְהַדֵּק לְצַד גּוּפֵךְ הָרֵיק, מְחַכֶּה שֶׁיֻּשְׁחַל בָּךְ

הִיא רוֹקֶדֶת מוּלִי וַאֲנִי שֶׁמְּשַׁלֵּם עַל הַשִּׁירִים בִּזְמַן עָתִיד וּבִזְמַן עָבָר אֲנִי בַּזְבְּזָן שֶׁל מִלִּים אֵין לִי מִלָּה אַחַת בִּמְזֻמָּן.

אֶצְבְּעוֹת אוֹר מְלַטְּפוֹת אֲדָמָה מִתְנַשֶּׁמֶת לְאִטָּהּ (כְּמוֹ בֶּטֶן אִשָּׁה הָרָה בִּשְׁנָתָהּ). לְפֶתַע מַטַּח צִפּוֹרִים מִלֹּעַ הָרָקִיעַ, הָרוּחַ מְפַזֶּרֶת בִּנְשִׁיפָה אֶת

אֲנִי לֹא מִפֹּה. רִגְעֵי הַוַּדָּאוּת שֶׁלִּי קְצָרִים כְּמוֹ אוֹר בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת.

וְאִמָּא שֶׁלִּי נָתְנָה רְשִׁימָה אֲרֻכָּה בִּכְתַב יָדָהּ עַל פֶּתֶק לְהָבִיא. נִלְהָב מִשְּׁלִיחוּתִי, יֶלֶד נָבִיא, יֶלֶד תִּקְווֹת, יֶלֶד עַל-חוּטִי, יָצָאתִי בְּצַעֲדֵי

בָּאתִי לָעוֹלָם בְּגוּף רִאשׁוֹן יָחִיד. עוֹד לֹא הָיָה לִי אֱלֹהִים עוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁמֵּעָפָר בָּאתִי. מֵעַל רֹאשִׁי עֵצִים הִסְתַּעֲפוּ בְּלִי

אַהֲבָה שֶׁנִּתְּנָה לִי לְמִשְׁמֶרֶת מְאֻחֶרֶת מַחְזִיקָה אוֹתִי עֵרָה בַּלֵּילוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה נִרְדַּמְתִּי. אֲנִי מַקִּיפָה אֶת מְקוֹמָהּ בְּצַעַד מָדוּד, עוֹרֶכֶת שְׁלָטִים קְטַנִּים

1. האגדה לבית אבא תָּמִיד לָקַח אוֹתִי לְסַיֵּר בַּטַּיֶּסֶת הָיָה צַלָּם חוֹבֵב רָצִיתִי לָטוּס צִלֵּם אוֹתִי בַּמָּטוֹס בְּשָׁחֹר-לָבָן צִלּוּמֵי-אֲוִיר בְּצֶבַע

לענת ישראלי, שהיא אמי 1-. מַדּוּעַ כְּשֶׁהִכִּירוּ הוּא בָּכָה מִגַּעֲגוּעַ לְיַלְדָּה בַּת שְׁמוֹנֶה? כִּי הִיא הָיְתָה בָּאָרֶץ. כִּי הוּא לֹא.

לְצַעֲרֵנוּ אַתָּה אָדָם שֶׁצָּרִיךְ קָפֶה וְלֹא רַק בַּהֶקְשֵׁר שֶׁל חַיֶּיךָ כָּאן. נִזְקַקְתָּ כְּדֵי לָשֶׁבֶת שָׁקֵט בַּנּוֹף מוּל הַנּוֹף בַּחֹרֶשׁ מֵעַל

נוּ, נִכְנָסִים? מָתַי כְּבָר נִכְנָסִים? קָדִימָה, תַּחֲנוֹת פִּקּוּד דָּרוֹם, אָמְרוּ אֶתְמוֹל שֶׁנִּכְנָסִים הַיּוֹם, אָמְרוּ שִׁלְשׁוֹם שֶׁנִּכְנָסִים אֶתְמוֹל, הַיּוֹם אָמְרוּ שֶׁנִּכָּנֵס

בַּשֶּׁקֶט הַיָּבֵשׁ שֶׁל הַשַּׁבָּת יֵשׁ עֲזוּבָה כְּבֵדָה לְלֹא נָשׂוֹא הַכֹּל מוּכָן, לָכֵן הַכֹּל שָׁבַק הַכֹּל הַזֶּה יוּצַר וְאָז שָׁבַק כִּי