גֵּרַנְיוּם צָרְפָתִי לָבָן צוֹמֵחַ בְּסֶדֶק הַקִּיר לְיַד צִנּוֹר הַמַּזְגָן. וּשְׁנֵינוּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ זְקוּקִים לְמַיִם כְּדֵי לִחְיוֹת. וּשְׁנֵינוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת, וְיֵשׁ לָנוּ צִפִּיּוֹת. וּבְיַחַד אֲנַחְנוּ מַמְתִּינִים

מַאֲזִינִים מְטַלְפְּנִים לָרַדְיוֹ וּמְבַקְּשִׁים דְּבָר מָה. הֵם מִתְיַעֲצִים עִם הַמֻּמְחֶה וְתָרִים אַחַר שִׁיר נִשְׁכָּח. מָה הֵם שׁוֹאֲלִים, אִם לֹא אַהֲבָה אֲבוּדָה וְיַלְדוּת מְחוּקָה וְאֶת אִמָּא

בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם אֲנִי שׁותֶה קָפֶה עַל סַפְסָל בָּרְחוֹב. בָּאָה צִפּוֹר. כְּלָבִים בּוֹחֲנִים אוֹתִי וְצָהֳלַת הָעִיר. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל זֶה זְמַנִּי, כְּלוֹמַר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף, וְנֶאֱנָח עַל

לעזרא שאבי פַּעַם נָסַעְתִּי עִם אִמִּי לִירוּשָׁלַיִם לְבַקֵּר אֶת אֲחוֹתָהּ ג'וּלֵט, שֶׁהָיְתָה דּוֹדָתִי. בַּכְּנִיסָה לָעִיר הִבְחַנְתִּי מֵחַלּוֹנוֹת מְכוֹנִיתִי בְּמַצֵּבוֹת הַר הַמְּנוּחוֹת וְאָמַרְתִּי לְאִמִּי שֶׁהַמַּרְאֶה הַזֶּה

מָה אֶעֱשֶׂה בִּמְכוֹנַת הַתְּפִירָה שֶׁהִשְׁאַרְתְּ, בְּפַקְעוֹת הַצֶּמֶר וּבְבִגְדֵי הֶחָג שֶׁלָּךְ? מָה בִּסְפָרַיִךְ, בְּמַחְבְּרוֹתַיִךְ, בְּשֻׁלְחַן הַפוֹרְמַיְקָה שֶׁבַּמִּטְבָּח, בַּמִּזְנוֹן, בְּכֻרְסַת הַסָּלוֹן? וּמָה דִּינָהּ שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁבַּגּוֹבְּלֵן? אִמָּא,