לעזרא שאבי
פַּעַם נָסַעְתִּי עִם אִמִּי לִירוּשָׁלַיִם
לְבַקֵּר אֶת אֲחוֹתָהּ ג'וּלֵט,
שֶׁהָיְתָה דּוֹדָתִי.
בַּכְּנִיסָה לָעִיר הִבְחַנְתִּי מֵחַלּוֹנוֹת מְכוֹנִיתִי
בְּמַצֵּבוֹת הַר הַמְּנוּחוֹת
וְאָמַרְתִּי לְאִמִּי שֶׁהַמַּרְאֶה הַזֶּה
פּוֹצֵעַ אֶת לִבִּי.
אִמִּי הֵשִׁיבָה: "מַדּוּעַ? הֲרֵי אֲנָשִׁים חַיִּים
עַד שֶׁמֵּתִים,
וְאֶפְשָׁר לְהַבִּיט בִּפְנֵי הַמֵּת,
כִּי פָּנָיו נָאִים כְּפִי שֶׁהָיוּ בְּחַיָּיו."
לְאַחַר שֶׁהִבְחִינָה כִּי דְּבָרֶיהָ
הֵבִיאוּ אוֹתִי לִידֵי בֶּכִי, הוֹסִיפָה אִמִּי:
"אֲבָל לֹא חַיָּבִים לְהַבִּיט בְּדָבָר
וְכָל אָדָם חָפְשִׁי לִנְהֹג עַל פִּי נַפְשׁוֹ."
זָכַרְתִּי זֹאת הֵיטֵב כְּשֶׁמֵּתָה אִמִּי.
