שירים

אֲנִי קֻפְסָה שְׁחֹרָה מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952, וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, רָשַׁמְתִּי הַכֹּל. רָשַׁמְתִּי אֶת הוֹרָאוֹת הַסּוֹכְנִים: "הוֹתִירוּ לְמַטָּה אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה

אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא נִמְצָא אֶת הַקֻּפְסָה הַהִיא, שֶׁמְּעַטִּים הַסִּכּוּיִּים. מָה יוֹדֵעַ קֶצֶף הַגַּלִּים עַל מְצוּלוֹת הַיָּם, מַה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים. שְׁתִיקַת

סיימתי להכניס את השיקים האחרונים למעטפות כשהטלפון במשרד צלצל. החלטתי להתעלם. כשהגעתי הביתה חיכתה לי הודעה במזכירה אלקטרונית; זה היה

לוּ הָיִיתִי מִיצוּבִּישִׁי זִירוֹ־סֵן, הַרְחֵק הַרְחֵק מִשְּׁמֵי יַפָּן, בְּגִיחָה אַחֲרוֹנָה, וְאוּלַי רִאשׁוֹנָה, בַּדֶּרֶךְ לַצְּלִילָה אֶל בְּסִיס הַפְּנִינָה, יִתָּכֵן שֶׁהָיִיתִי מִתְעוֹרֵר

אֶתְמוֹל בַּשָּׁעָה שֶׁהָלַכְתִּי לְחַלֵּץ אֶת הַשְּׁרִירִים שֶׁהִשְׂתָּרְגוּ בִּבְשָׂרִי וּלְהַפְרִיד בֵּין הָעֲצָמוֹת שֶׁדָּבְקוּ זוּ בָּזוּ הֵחֵלּוּ הַהֲכָנוֹת לְמַטָּס חֵיל הָאֲוִיר בְּיוֹם

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי מְטַפַּחַת אֶת הָרִשְׁרוּשׁ בְּלִבְּךָ אֶת הַפְּלַטְפוּס, לַחַץ הַדָּם, הַחֲשָׁד לְעַקֶּמֶת בַּמְּבוֹאָה לַבַּיִת מַאְדִימִים עֲלֵי הַגַּפְנִית, נוֹשְׁרִים עַל

לְפִי מְקוֹרוֹת זָרִים, בַּלַּיְלָה בּוֹ הִכַּרְתִּי אֶת שִׁירְלִי – צַהַ"ל תָּקַף בְּסוּרְיָה. 17 טוֹן חֹמֶר נֶפֶץ הֻפְּלוּ מִמְּטוֹסֵי חֵיל הָאֲוִיר

הִנֵּה מְהִירוּת הַקּוֹל בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ מַעֲבִירָה אֲדָמָה וְאֵשׁ בְּסֵפֶר הַמַּפּוֹת שֶׁל אַמְסְטֶרְדַם. לְמַעֲלָה, מֵעוֹרְקֵי הָעֲנָנִים עוֹמֵד לִפּוֹל גֶּשֶׁם כָּבֵד, הָאֲוִיר

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, בְּלִי כֹּחַ כְּבִידָה. בְּלִי כֹּחַ לָעוּף, לָעוּף, לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף כְּמוֹ מָטוֹס בְּרַעַשׁ עַל קוֹלִי.

הַנְּסִיעָה הֲכִי אֲרֻכָּה הִיא לְהַגִּיעַ לַמָּקוֹם בּוֹ אַתָּה נִמְצָא.

"אַתָּה עוֹלֶה עַל טִיסָה מְאֻחֶרֶת?" "לֹא, אֲנִי פּוֹתֵחַ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים"

לוּ לְפָחוֹת הָיָה מִגְדָּל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. לוּחַ טִיסוֹת שֶׁיַּרְגִיע, בְּקָּרוֹב הַהַמְרָאָה מַסֵּכוֹת חַמְצָן בִּנְּחִיתוֹת הָאֹנֶס חִצִּים זוֹהֲרִים לַיְּצִיאָה הַקְּרוֹבָה  

בִּמְטוֹסִים חֲשָׁאִיִּים וּבְהוּלִים שַׂמְתִּי מִבְטַחִי. רַעַשׁ רַעַשׁ מַחְרִישׁ אוֹתִי מִמְּקוֹמִי. סָפֵק גָּדוֹל מְשֻּׁבָּץ בְּמֹחִי. עֻבְדּוֹת פְּשׁוּטוֹת הוֹפְכוֹת אוֹתִי לִסְכִיזוֹפְרֶן.

עֵת הִשְׁתַּחְרַרְתִּי הָרוֹפְאִים הִמְלִיצוּ לִי בִּקּוּר חָדְשִׁי בִּנְמַל הַתְּעוּפָה. זֶה בֶּאֱמֶת עוֹשֶׂה לִי טוֹב לִרְאוֹת מָטוֹס גָּדוֹל מַמְרִיא דֶּרֶךְ דִּמְעָה

שַׁמְפּוּ חָדָשׁ, לַמְרוֹת שֶׁהַקּוֹדֵם לֹא נִגְמַר. תַּחְבֹּשׁוֹת הִיגְיֶנִיּוֹת מִסּוּג חָדָשׁ. אוֹתָם הֶרְגֵּלֵי שֵׁנָה בְּמִטָּה חֲדָשָׁה וְעִם זֹאת קְבוּעָה, לְהִתְגַּעְגֵּעַ לַהוֹרִים

לֹא דִּבַּרְנוּ הַרְבֵּה בְּדֶרֶךְ אֶל נְמַל הַתְּעוּפָה. הָיָה שַׁחַר לַח. אָפֹר. דָּפוּק. הִיא נִרְדְּמָה בְּמוֹשָׁב הַמְּכוֹנִית.   רֹאשָׁהּ נִרְכַּן אֶל

בָּאוּלַמּוֹת הַגְּדוֹלִים הָאֵלֶּה בְּהֵד הַקּוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים לָךְ כְּמוֹ לִתְפִלָּה, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁגַּם מִסִּפֵּרֵי הַטִּיסוֹת נִקְבָּעִים לְפִי תַּאֲרִיכֵי הֻלֶּדֶת אוֹ יְמֵי

בִּשְׁעַת חֵרוּם שָׁמַטְתְּ אֶת אַהֲבָתֵךְ אֵלַי כִּמְכַל דֶּלֶק נָתִיק וְצָלַלְתְּ בָּרִיק מִגֹּבַהּ רַב לִזְרוֹעוֹתָיו

אֲנִי רוֹדֵף אַחֲרַיִךְ כְּמוֹ מָטוֹס אַחֲרֵי צִלּוֹ. רַק לְאַחַר הַנְּחִיתָה נִהְיֶה שׁוּב לְאֶחָד.   לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָסוּר לִפְצֹחַ בְּשִׁיר לִפְנֵי

לַוִּי אוֹתִי לִנְמֵל תְּעוּפָה. אֲנִי לֹא עָף, אֲנִי לֹא הוֹלֵךְ, אֲנִי לֹא עוֹזֵב. אֲבָל, לַוִּי אוֹתִי אֶל מָטוֹס לָבָן