הַזּוֹנָה בַּחַלּוֹן הַמּוּאָר יָפָה מְאֹד. הִיא קוֹרֵאת בְּסֵפֶר. לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת מָה הִיא קוֹרֵאת. לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת מָה
כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אוֹכְלִים בְתָרים מִן הַחַי. טוֹבְלֵי לֶחֶם בְּדָם. זִקְנֵיהֶם שׁוֹתִים שָׂרָף עַד חֲצוֹת. וְלִכְשֶׁיּוֹצְאִים – אֲדָמָה זוֹ
מְנַהֵל הַפֶסְטִיבָל תָּפַס אוֹתִי בַּנַּיָּד בַּבַּרְגֶ'לוֹ בֵּין הֲמוֹנֵי תִּינוֹקוֹת בְּעֵירֹם וְרַדְרַד (אַף לֹא תִּינוֹקֶת אַחַת) עַל הַקִּיר – כַּמָּה מֵהֵם
פָאוּזִי מִקָּהִיר שׁוֹכֵב עִם גְּבָרִים בִּשְׁבִיל כֶּסֶף הוּא עוֹרֵךְ דִּין גָּבוֹהַּ וְשָׁחוּם עֵינַיִם נוֹצְצוֹת וְחִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ אֶת לִמּוּדֵי הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁלּוֹ
לַיְלָה בְּחֶבְרָתָהּ שֶׁל זוֹנָה קַמְבּוֹדִית, בָּאוֹר הַקָּלוּשׁ שֶׁל בִּקְתַּת בַּמְבּוּק בְּפַאֲתֵי הָעִיר, עוֹלֶה רַק שִׁבְעָה מַארְקִים גֶּרְמָנִיִּים. לְאַלְפֵי נְעָרוֹת שֶׁמַּגִּיעוֹת
מֻכַּת אוֹרוֹת, רוֹעֶדֶת פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּנֵסִיָּה אֲפֵלָה שֶׁל זְרוֹעוֹת מִתְחַנְּנוֹת. עֲצֵי פְּלַסְטִיק, שִׁמְשִׁיּוֹת – דִּמּוּיִּים מְגֻחֲכִים לְרַכֵּךְ תַּאֲוַת בָּשָׂר
לַחוּת טְרוֹפִּית עַל חֻלְצוֹת פִּרְחוֹנִיּוֹת, עָשָׁן וְחַיּוֹת מָנוֹעַ זְעִירוֹת, בְּרִיטִים מְטֹרָפִים מִשֶּׁמֶשׁ בְּקַעֲקוּעִים דְּהוּיִים. נֵאוֹן פְּלָזָה, סוֹי קָאוּבּוֹי, דִּגְלֵי מְדִינוֹת
רָאִיתִי אֶת אַחְיוֹתַי בְּנוֹת מִינִי עַל בָּמָה בִּמְאוּרָה אַפְלוּלִית מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בְּאֵבֶר מִינָן לִדְבָרִים שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן לִשְׁרֹק בּוֹ בְּצִנּוֹר לִפְתֹּחַ
תֵּל אָבִיב, זוֹנָה יָפָה שֶׁלִּי, יַלְדָּה מְאֻפֵּרֶת, מַלְאִי לִי אַמְבַּטְיָה שֶׁל לִיקֶר בֵּיצִים, הַאֲכִילִי אוֹתִי בִּלְשׁוֹנוֹת אַסְפָּרָגוֹס. נַחֲמִי אֶת יְלָדַיִךְ
תֵּל אָבִיב בִּשְׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם דּוֹמָה לְיַצְאָנִית שֶׁפָּרְשָׁה לְגִמְלָאוֹת כְּלוֹמַר עֲדַיִן מְעוֹרֶרֶת תְּשׁוּקוֹת נַעֲלָמוֹת
2009 ארבע מאות שקל הוא נוסע באופניים ולראשו כובע קש משוטט ברחבי העיר פעם מרחוק הוא אפילו הזכיר לי
אֲנִי הָיִיתִי מַלְכַּת הַיָּם. מִן הָאַסְפַלְט הִבַּטְתִּי אֵיךְ מִשְׁבָּרָיו גּוֹאִים וּנְסוֹגִים וְאֵיךְ רְחוֹב הַיַּרְקוֹן נִשְׁכַּח אֶל סּוֹפוֹ וְקִנֵּאתִי בַּנָּשִׁים הַחֲשׂוּפוֹת
כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶת זֶה עִם זוֹנָה זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר אָרֹךְ וַאֲנִי לֹא מְדַבֶּרֶת עַל זוֹנָה בְּמָלוֹן אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל אַחַת
א. בֵּין הִתְאַבְּדוּת לְהִתְאַבְּדוּת אֲנִי הוֹגֶה שִׁירִים חֲדָשִׁים וּמַבִּיט עַל עֲרֵמַת הַתְּהִלָּה הָרֵיקָה שֶׁהִנְחִילוּ לִי תְּאוֹמֵיהֶם הַקּוֹדְמִים שֶׁחָלִילָה לֹא יַחְמֹּק
"…הו פילוסופים מהוללים בדברי ימי התרבות, הוגים נכבדים" (פנחס שדה, מתוך: "בתחנה המרכזית בתל אביב, אחר הצהרים, ערב ראש השנה")
וַדַּאי שֶׁהִיא יַלְדָּה גְּדוֹלָה וְטִפְּשָׁה. הִנֵּה הִיא עוֹבֶרֶת, טוֹפֶפֶת בְּקַבְקַבֶּיהָ הַצִּבְעוֹנִיִּים, בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית פִּנַּת י"ל פֶּרֶץ. לִשְׂפָתֶיהָ אֹדֶם עַז, שִׂמְלַת-קַיִץ
לְעוֹלָם לֹא אֵלֵךְ אֶל הַזּוֹנָה הַגְּדוֹלָה בְּכִכַּר אֲתָרִים אִם אֵלֵךְ יִצְעֲקוּ לְעֶבְרִי קִצְרֵי הָאֵיבָר וַאֲרֻכָּיו נוּ תָּרִים כְּבָר תָּרִים
בְּנֵי אָדָם הֵם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת הַזּוֹנָה וְהַלָּקוֹחַ שיר 113 מתוך "הפואמה הביתית"
כְּשֶׁהִזְדַּיַּנּוּ בְּשַׁבָּת לְפִי הַסֵּפֶר וּבִתְנוּחָה שְׁחוּקָה עַד עֲיֵפָה, זוֹנָה דִּמְיַנְתִּי עֲסִיסִית וְעֶרְוָתָהּ הַפְּרוּעָה הָפְכָה לְזוּג שֶׁל קַסְטַנְיֶטוֹת בְּקֶצֶב שֶׁל פְלָמֶנְקוֹ
בְּמִסְגֶּרֶת מְכוֹנֵי-הָעִסּוּי הָעֲתִידִיִּים יְשַׂגְשְׂגוּ, כַּמּוּבָן, מַדָּעִים וּבֵינְמַדָּעִים, כְּגוֹן פָלוֹגְרָפִיָה, פָלוֹסוֹפְיָה, קִירוֹפָלִיָה. הַלָּהִיט יִהְיֶה, כַּמּוּבָן, הַפָלוֹגְרָפִיָה – חִזּוּי הֶעָתִיד לְפִי קַוֵּי-רֹאשׁ-הָאֵיבָר.
תַּסְרִיט מַדָּע-בִּדְיוֹנִי אוֹ לְכָל מַטָּרָה אַחֶרֶת: הַזְּנוּת שֶׁל שְׁנַת-אַלְפַּיִם. בִּמְכוֹנֵי-הָעִסּוּי הָעֲתִידָנִיִּים, מְאֻיָּשִׁים בְּדַיָּלוֹת-עַל מְתֻחְכָּמוֹת, יִמְצָא הַגֶּבֶר אָנִין-הַטַּעַם הַכֹּל: אָהֲבָה, הַשְׂכָּלָה,
