שירים

  • דרש

  • פשט

אדם רצון

“מָה אֲנִי יַגִּיד לְךָ אָדָם, קַמְתִּי בַּבֹּקֶר וְעָשׂוּ כָּאן הַכֹּל כּוֹמוֹ הַבַּיִת שֶׁלִּי, כָּל הַדְּבָרִים שֶׁלִּי כָּאן, הַכֹּל בַּמָּקוֹם, מַמָּשׁ

אדם רצון

מִיָּד אַחֲרֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, אַבָּא עָזַב אֶת אִמָּא. אַתְּ הָיִית שָׁם: “מָה אַתְּ בּוֹכָה? עַל גֶּבֶר? אוֹמְרִים אִשָּׁה זֶה כְּמוֹ גַּרְבַּיִם,

אדם רצון

“יוֹם אֶחָד חֹשֶׁךְ בָּא מֵהַדֶּלֶת וְאוֹר בָּא אֵלֶיךָ מֵהַחַלּוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי אוֹר מֵהַחַלּוֹן וְחֹשֶׁךְ בָּא לְךָ מֵהַדֶּלֶת. אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ:

תהל פרוש

הַבַּעֲלוּת שֶׁלָּכֶם מַצְחִיקָה אוֹתִי הוֹ, כַּמָּה אֲנִי צוֹחֶקֶת מֵהַבַּעֲלוּת שֶׁלָּכֶם כַּמָּה בַּעֲלוּת תֹּאהֲבוּ? כַּמָּה בַּעֲלוּת תִּרְצוּ? כַּמָּה בַּעֲלוּת עַל הַבָּתִּים

תהל פרוש

ילֶֶד שֶׁלִּי ילֶֶד שֶׁלִּי אֵלֶּה מִפְלְצוֹת הַבַּיִת שֶׁאֲנִי מַאֲכִילָה כָּל יוֹם בִּפְקֹחַ עֵינֶיךָ הַיָּפוֹת אֶל תּוֹךְ אוֹר נִגָּר אֲנִי מְפַתָּה

תהל פרוש

כִּי לֹא יָדַעְתִּי, לֹא הָיָה בִּיכָלְתִּי כָּל הַיְדִיעָה זָרְמָה בַּאֲפִיקִים רְחוֹקִים מִמֶּנִּי, כָּל מָה שֶׁהָיִיתִי צְרִיכָה לָדַעַת הָיָה קָבוּר בּאְמְֶצעַ

תהל פרוש

נִמְצָאֵהוּ הַיֶּלֶד הַקָּטָן וְשׁוֹאֵל בַּבַּיִת אֶלָּא שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת לַעֲנוֹת. עֶרֶשׂ עֵינַיִם לוֹפְתוֹת הַבַּיִת בְּהֶלְסִינְקִי הָיָה הָרִאשׁוֹן וְלָמָּה עָזַב הַבַּיִת בְּעִמָּנוּאֵל

שני פוקר

א. וּלְאִיּוֹב הַיִּלּוֹד מַה נֹּאמַר: מַזָּל טוֹב, בְּמִלְּעֵיל, קְרָאנוּךָ אִיּוֹב שֶׁאוֹיֵב אַתָּה לַגּוֹמֵל כְּשֵׁם מִשְׁקַל נִצּוֹל כְּשֵׁם מִשְׁקַל יִלּוֹד שֶׁלֹּא

שני פוקר

הַשַּׁחַר יְבָרֶכְכֶם בְּקִיּוּם פָּחוֹת עָצֵל פָּחוֹת נוֹטֶה לְהִתְנַצֵּל יוֹתֵר זֵהֶה לְגֶזַע הַקְּטָלָב: לֹא שְׁרִירִי כִּי אִם סָחוּט כִּי אִם מוּפָז

שני פוקר

יוֹם אֶחָד עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת וְעָבַרְתִּי לַמֵּטָא־סִפְרוּת וְהַכֹּל בִּגְלַל רַעַשׁ אַהֲבָה לֹא־מְצִיאוּתִית וְחַד־סִטְרִית שֶׁבִּשְׁמָהּ לֹא הָיְתָה יוֹתֵר סִפְרוּת כִּי בִּשְׁמָהּ

לילך ובר

כֻּלָּנוּ דְּבָרִים שֶׁיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה, אַרְצִיִּים וְרוֹצִים לְנַעֵר אֶת הֶעָפָר. אַתְּ תָּמִיד הָיִית אַחֶרֶת, קַלָּה וּנְכוֹנָה לְהִסְתַּעֵר. רָצִיתִי לָשִׁיר לָךְ

לילך ובר

אֲנִי עֲרוּכָה לָאֶתְגָּרִים שֶׁאַתְּ מְזַמֶּנֶת מַכִּירָה אֶת הַקּוֹל הַזֶּה שֶׁמְּיַבֵּשׁ לִי אֶת הַגָּרוֹן, אֶת אֲוִירַת הֶעָצוּב לִי בַּלֵּב שֶׁפּוֹלֶשֶׁת לְכָל

לילך ובר

כָּל הַכָּבוֹד! יָלַדְתְּ מִפְלֶצֶת. הִנֵּה הִיא עוֹשָׂה צְעָדִים רִאשׁוֹנִים, הִנֵּה הִיא מַשְׁמִידָה אֶת הָעוֹלָם: רוֹמֶסֶת אֶת הַלֶּבֶּנִיָּה וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר מֵהַשְּׁנִיָּה

ענת חנה לזרע

וּבְכֵן, מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחַר כָּךְ, עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת. לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשִׁי, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר, בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת

ענת חנה לזרע

רַבִּים הָעֵצִים הָאָצִים בַּוָּאדִי חוֹלְפִים עַל פָּנַי, רוֹצְצִים עַפְעַפַּי בְּצִפּוֹרִים נֻקְשׁוֹת. זֶה שׁוֹנֶה, בְּטַפְּסָם, עֵצִים עוֹקְרִים אוֹתִי מִן הַהֶקְשֵׁר, סִימָנֵי

ענת חנה לזרע

הוּא חַי, הוּא חַי, עוֹלֶה בְּדַעְתִּי לְהַקְדִּים, רְאִי אֶת הָאוֹר נוֹפֵל עָלָיו וְאֵינוֹ זָב צֵל, דּוֹלְפִינִים שָׂשִׂים בָּאֲוִיר, שְׂחוֹקָם מוּצָק

מאיה ויינברג

הַכִּנֶּרֶת מִתְעוֹרֶרֶת לְאַט מֻנַּחַת בְּעַרְפִלִּים. נִמְתַּחַת בְּאַגָּנָהּ מֵאֲפוֹר לִסְגֻלִּים וּכְחֻלִּים. גְּבָעוֹת חָפְשִׁיּוֹת וְעֵצִים יְפֵי צַמֶּרֶת, חַיִּים בְּנִיחוּתָא עַל הַנּוֹף. צִיּוּץ

מאיה ויינברג

לָשִׂים נַפְשֵׁךְ בְּכַפֵּךְ וְלָצֵאת אֶל הָרְחוֹב. מוּכָנָה לְהֵעָלֵב, לָלֶכֶת שׁוֹלָל, לְהִשָּׂרֵט מִמַּה עֵֶּׁינַיִךְ רוֹאוֹת. ש זִכְרִי לְהַקְשִׁיחַ אֶת הַבֶּטֶן לְיַד

נועה שקרג'י

מִתְרוֹקֵן וְהוֹלֵךְ הַמִּכְרֶה הַמֻּכָּר: מְקֻשָּׁתִים בַּיְּעָרוֹת אֶל שֵׁישׁ הַיָּרֵחַ תַּחַת תַּפּוּזֵי דָּם בַּפַּרְדֵּסִים, נֶאֱנָחִים (נְסִיעוֹת אֲרֻכּוֹת לְלֹא יַעַד הֵן מֶדְיוּם)

נצר לאו

כְּבִישׁ תִּשְׁעִים רֵיק רַק אוֹרוֹתָיו דּוֹלְקִים אַגְמוֹן הַחוּלָה מִסָּבִיב מַשְׁרֶה חֹשֶׁךְ מֵהַנֶּשֶׁק הַקָּשֶׁה שֶׁלְּצִדִּי נִמְתָּח קַו רֶכֶס צוֹלֵל שָׁפוּךְ אֶל