שירים

שֵׁנָה תְּלוּשַׁת עַפְעַפַּיִם. שְׁנַת הַזְּאֵבִים הַזּוֹרְדִים סְבִיב מִטָּתֵנוּ וְנִבְלוֹת הַכְּבָשִׂים נִגָּרוֹת מִשִּׁנֵּיהֶם.   שֵׁנָה לְלֹא גַּלְעִין הַנַּחַת שֶׁאִתָּךְ, טְרוּפַת חֲלוֹמוֹת

  שְׁנוֹתַי הָיוּ מְעֻבָּרוֹת מֵאֲדָרִים עַד בֵּין שִׁנַּי, וְהֶחֳרָפִים סֵרְקוּ בִּי קֹר שֶׁמָּטָר לֹא הֵפִיג.   אַתְּ הִכְרַזְתְּ "נִיסָן!" בְּרֹאשׁ

אֱלֹהַי, קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְלוּם, צְלֹם בִּי צַלְמְךָ שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב וּבִמְטִיל זָהָב

ארנבת מתחילה לשכוח דבר שילד מתחיל לזכור. היא חוששת לגעת באישה שנתנה לה אוכל. כשמחזיקים אותה הולם הלב בוער אל

העינוגים, האשליות, האש בריחת התקווה מחלציך כמו בריחת סידן מעצמות סבתך געגוע הפוקק את עצמו כמו אצבעות כף היד והידיעה

תמיד להישאר לא מסופקת, כמו געגוע שאינו בר מימוש, הקווים העדינים המשורטטים על הדף לעולם לא יהפכו לדמות. רשרוש הניירות

היא תמיד הגיעה למצבים קיצוניים וראתה את הכל בקיצוניות שיחזרה את האופי של הדודה שלה אחד-לאחד, חוץ מן התבוסה אצלה

הבית נמצא בקצה של הרעש ואנחנו, ששלחו אותנו לאסוף גרגרי יער, מצאנו בו מחסה. מרחנו חמאה וריבה על פרוסת לחם,

אנחנו חושבים את המחשבות שלנו. אנחנו חושבים לארוז את הבגדים והספרים ולעבור אל העיר, ולהשאיר את הכפר נטוש ובלי פורקן.

אמי זכרונה לברכה לא היתה צדקת, אלא אשה שידעה להנות מהחיים וכשהיינו ילדים היתה מסתובבת עירומה עד ששטמו אותה השכנים

רִיצָה בְּהוּלָה טֶרֶם בַּקָּר לִרְאוֹת בְּעִתּוֹן אוּלַי מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה בְּסִדְרֵי הַשִּׁלְטוֹן אוֹ סִכּוּי כָּלְשֶׁהוּ בְּדָבָר הַשְׁאָרוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהָאַכְזָבָה. אַחַר כָּךְ

כָּל קַיִץ קוֹרֶה דְּבַר-מָה, וְאַף שֶׁכְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה- מֵעוֹנָה לְעוֹנָה הַלֵּב יוֹתֵר נִכְנָע לִפְתוּיֵי הַלַּיִל שֶׁל הָאֲדָמָה.   כָּפוּף

אִם זֵר קוֹצִים כּוֹאֵב זֶה מָה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת, אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר וְשָׁם אֶלְמַד לִכְאֵב. וְאִם שִׁירִים אָהַבְתָּ, רַק שֶׁכְּתוּבִים בְּאֶבֶן-

הַיָּם נִגַּשׁ בְּלַחַשׁ אֶל הַחוֹף אַתָּה זוֹכֵר אוּלַי פְּגִישָׁה כָּזֹאת כְּרֶשֶׁת פְּזוּרָה שֶׁל שַׂעֲרוֹת אִשָּׁה לַחוֹת. דַּיִג אֶחָד הִשְׁלִיךְ חַכָּה

אֶרֶץ שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת- לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.   אֶרֶץ שֶׁמִּתְקוֹ לָהּ

בַּגֹּבַהּ הַזֶּה כְּשֶׁהָאֲוִיר נָשַׁב עַל פָּנָיו זַךְ וּמְזֻקָּק זָכַר נֹחַ אֶת הָאֲדָמָה אֵיךְ שָׁתְתָה אֵיךְ דִּמְּמָה וְאַחַר דָּמְמָה.

* הָעִיר הַזֹּאת חֻבְּרָה אֵלַי בְּגֶשֶׁם סִכּוֹת * עוֹרְבִים קוֹרְעִים עַנְנֵי נוֹצָה בַּשָּׁמַיִם. בֵּין עַרְבַּיִם. * קוֹרֵאת מִסִּדּוּר קָרוּעַ לְכָל

מִתֹּקֶף תַּפְקִידִי שֶׁלֹּא קֻדַּם מַעֲמָדִי הָרוֹפֵף גִּילִי הַמִּתְקַדֵּם חֲלוֹמִי שֶׁנָּגֹז דַּלְתִּי הַנִּנְעֶלֶת, מִתֹּקֶף קוֹמָתִי הַמִּתְנַמֶּכֶת שְׂפָתִי הַמִּשְׁתַּרְבֶּבֶת הַשְׁרִיר הָרָפוּי בְּרַגְלִי

אֵיךְ חָיִית אֶת חַיַיִךְ, בֶּטִי. מָה שַׂמְתְּ בְּכוֹסִית הַוִּיסְקִי שֶׁהִשַּׁקְתְּ מִדֵּי בֹּקֶר בֵּינֵךְ לְבֵינֵךְ עַד אָבְדַן בִּינָתֵךְ, וּבְבַקְבּוּק הַיַּיִן הַזּוֹל

אֲנִי זֹאת בִּי הָאָשָׁם בִּי הַחֵטְא אֲנִי שִׁלַּחְתִּי אֶת הָאֵשׁ. נוּדוּ לִי עִבְרוּ עָל פָּנַי הוֹרוּ בְּאֶצְבַּע אַל תָּפְנוּ מַבָּטִים