זוֹ שְׁעַת עֶרֶב בְּכָל הַמִּטְבָּחִים הַצַּלָּחוֹת מְשַׁקְשְׁקוֹת עֲרוּכִים הַסַּכִּינִים וְאֶל הַבַּיִת בָּאִים הַיְּלָדִים מִי שֶׁנִּטְרַף וּמִי שֶׁנִּסְחַף מִי שֶׁגּרַֹשׁ וּמִי
תְּנוּךְ אֹזֶן רַךְ אַף מְנֻקַּד נְמָשִׁים שִׂפְתֵי נִימְפָה עֵינַיִם בְּרֵכָה אֲפֹרָה לִצְלֹל בָּהּ תַּגִּידִי בַּת סְפִינָה הַמַּפְלִיגָה מִמֵּךְ לְאַט
נִנְעַלְתִּי בַּחֲנוּתוֹ שֶׁל שָׁעָן. תִּקְתּוּקִים בִּלְתִּי פּוֹסְקִים מַנְגְּנוֹנִים, מְטוּטָלוֹת מֵאַרְבָּעָה קִירוֹת עֲשָׂרוֹת רַבּוֹת מָטָדוֹר הַזְּמַן בְּמַחְלְצוֹת זָהָב וּמְחוֹגָיו וַאֲנִי
כְּהִצְטוֹפֵף גּוּרִים אֶל עֲטִינֵי מִחְיָתָם כֵּן מִצְטוֹפְפוֹת בַּקָּשׁוֹתַי עִם יוֹרֵה הֶבֶל שֵׁנָה בְּפִי. תְּפִלָּה לְלַיְלָה שְׁתֵּי גְּדוֹת חַיִּים לוֹ,
הָיִיתִי בִּמְנַחֲמֶיךָ בְּתֹם קְבוּרָה וּרְאִיתִיךָ בְּעֵין הִתְגּוֹדְדוּתֵנוּ, מְחֻבָּק וּמְנֻשָּׁק הָיִיתָ רוּחַ שֶׁנִּסִּינוּ לִתְפֹּס בְּאֵינְךָ שָׁם הִתְיַחַסְתָּ לְכָל מִי וְנִסִּיתָ
דִּמְעָה יוֹדַעַת נְתִיבָהּ, גַּם יַד הַמְּנַחֵם פּוֹשֶׁרֶת בַּמַּעֲלָה הַנְּכוֹנָה לָהּ, הִלְכוֹת אֲבֵלוּת נִרְקְחוּ נָכוֹן, הַטֶּבַע יַתְהִים אֶת מֵתָיו אֵלָיו –
אֶל סַף קַו הָעֲצִירָה זְמַן לְהַגְבִּיר מִזּוּג בֵּינִי לְבֵינוֹ. לִדְרוֹר רִפְיוֹן לַצִּפֳּרִים שֶׁנִּקְמְטוּ בְּמִצְחִי – נֶחָמַת מַשָּׁק קַל.
הֵן יוֹדְעוֹת לְהִתַּכְשֵׁט יָפֶה, נוֹצְצוֹת בַּעֲדָיֵי נִדְגָּלוֹת, בְּזָהָב עֲלֵיהֶן דָּיֵק. אַתְּ אִמָּא, אַתְּ וְתַכְשִׁיטֵךְ הָאֶחָד – אֶצְעָדַת וְרִידֵי זְרוֹעוֹתַיִךְ,
"…וְקֶשֶׁר זֶה צָרִיךְ כָּל תַּלְמִיד חָכָם לְלָמְדוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ צוּרָתוֹ בִּכְתָב אֶלָּא בִּרְאִיַּת עַיִן " (רמב"ם, הלכות תפילין, פרק
שֵׁנָה תְּלוּשַׁת עַפְעַפַּיִם. שְׁנַת הַזְּאֵבִים הַזּוֹרְדִים סְבִיב מִטָּתֵנוּ וְנִבְלוֹת הַכְּבָשִׂים נִגָּרוֹת מִשִּׁנֵּיהֶם. שֵׁנָה לְלֹא גַּלְעִין הַנַּחַת שֶׁאִתָּךְ, טְרוּפַת חֲלוֹמוֹת
שְׁנוֹתַי הָיוּ מְעֻבָּרוֹת מֵאֲדָרִים עַד בֵּין שִׁנַּי, וְהֶחֳרָפִים סֵרְקוּ בִּי קֹר שֶׁמָּטָר לֹא הֵפִיג. אַתְּ הִכְרַזְתְּ "נִיסָן!" בְּרֹאשׁ
אֱלֹהַי, קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְלוּם, צְלֹם בִּי צַלְמְךָ שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב וּבִמְטִיל זָהָב
ארנבת מתחילה לשכוח דבר שילד מתחיל לזכור. היא חוששת לגעת באישה שנתנה לה אוכל. כשמחזיקים אותה הולם הלב בוער אל
העינוגים, האשליות, האש בריחת התקווה מחלציך כמו בריחת סידן מעצמות סבתך געגוע הפוקק את עצמו כמו אצבעות כף היד והידיעה
תמיד להישאר לא מסופקת, כמו געגוע שאינו בר מימוש, הקווים העדינים המשורטטים על הדף לעולם לא יהפכו לדמות. רשרוש הניירות
היא תמיד הגיעה למצבים קיצוניים וראתה את הכל בקיצוניות שיחזרה את האופי של הדודה שלה אחד-לאחד, חוץ מן התבוסה אצלה
הבית נמצא בקצה של הרעש ואנחנו, ששלחו אותנו לאסוף גרגרי יער, מצאנו בו מחסה. מרחנו חמאה וריבה על פרוסת לחם,
אנחנו חושבים את המחשבות שלנו. אנחנו חושבים לארוז את הבגדים והספרים ולעבור אל העיר, ולהשאיר את הכפר נטוש ובלי פורקן.
אמי זכרונה לברכה לא היתה צדקת, אלא אשה שידעה להנות מהחיים וכשהיינו ילדים היתה מסתובבת עירומה עד ששטמו אותה השכנים
רִיצָה בְּהוּלָה טֶרֶם בַּקָּר לִרְאוֹת בְּעִתּוֹן אוּלַי מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה בְּסִדְרֵי הַשִּׁלְטוֹן אוֹ סִכּוּי כָּלְשֶׁהוּ בְּדָבָר הַשְׁאָרוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהָאַכְזָבָה. אַחַר כָּךְ
כָּל קַיִץ קוֹרֶה דְּבַר-מָה, וְאַף שֶׁכְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה- מֵעוֹנָה לְעוֹנָה הַלֵּב יוֹתֵר נִכְנָע לִפְתוּיֵי הַלַּיִל שֶׁל הָאֲדָמָה. כָּפוּף
