דביר שרעבי

פְּרֵידָה

מתוך: צל איש נבהל,

ספרי עיתון 77, 2024

הַלַּיְלָה הַזֶּה צַעַר כִּתְפִלָּה לְאָדוֹן זָר.
אוֹר הַיָּרֵחַ פֶּצַע, דְּמָמָה עַל הַכַּר.
יָדֵךְ אוֹחֶזֶת סִדּוּר,
הַגּוּף עֲרִירִי.
רַחְמֵךְ – מְבַקֵּשׁ פְּרִי,
וְזַרְעִי – דָּבָר מָרִיר.
עַל הָעִיר נוֹפֵל גֶּשֶׁם תְּשׁוּקָה.
פּוֹדֶה אֶת הָאֲדָמָה, מִשְּׁמָמָה אֲרֻכָּה.
מַבָּטֵךְ פּוֹנֶה לַחַלּוֹן,
הַגּוּף עֲרִירִי.
רַחְמֵךְ – צִפּוֹר שִׁיר,
וְזַרְעִי – אִישׁ נָזִיר.
מַה נּוֹתָר לוֹמַר, מָה אֶפְשָׁר לְהַדְגִּישׁ?
פֹּה – הַמָּוֶת חַי. פֹּה – הַיֵּאוּשׁ נָגִישׁ.
בִּטְנֵךְ מִתְחַנֶּנֶת לַהֲרוֹת,
הַגּוּף עֲרִירִי.
רַחְמֵךְ – יָם גּוֹעֵשׁ,
וְזַרְעִי – נוֹזֵל רִיר.