בעקבות שירו של פאריד ״אכילת התמרים״
חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, מִי יִשְׁאַל אֵיךְ.
הָעוֹלָם חָסֵר יֵלֵךְ, אֵינֵךְ. בָּרוּחֹות
שָׁרָה מֵרָחוֹק. מַה שֶׁכָּל חַיַּיִךְ הִפְעִים:
״מְתוּקִים הַתְּמָרִים, אֲבָל הַדְּקָלִים גְּבוֹהִים״.
נַעֲרָה בַּפַרְהוּד, שׁוֹתָה מַיִם מָרִים,
מִמַּחְסוֹר קָמָה לִבְנוֹת, בַּיִת מִשְּׁבָרִים,
שָׁרָה מִפֶּצַע לְלֹא אֲרוּכָה. אָחוֹת. חֲשֵׁכָה:
״כֵּן, אֲנִי מַמְשִׁיכָה, לְאַחוֹת מִשְׁפָּחָה.
כְּנָפַיִם פָּרַשְׂתִּי לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת,
לְהַשְׁרוֹת עֲלֵיכֶם חַיִּים, שֶׁאֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת. וְעוֹרֶגֶת
אַמְרִיא. גַּם כְּשֶׁיָדִי אֵינָה מַשֶּׂגֶת סִילָאן וּתְמָרִים״.
חָלְפוּ שָׁנִים, הַשִּׁיר לֹא רָגוּעַ.
נִצְבָּט נִצְרָד אֶל הַגַּעְגּוּעַ
לְרוּחֵךְ. מַנְגִּינָה חוֹרֶקֶת, כְּמוֹ עוּד
נִסְדָּק אֶל הַשֶּׁקֶט. יָדַיִךְ
עוֹד לָשׁוֹת, בָּצֵק בַּגְּבָהִים. הַקּוּבֶּה
מַאֲדִים, מַסְגִּיל לְהַחֲשׁוֹת. לַמַּלְאָכִים.
הַנֹּגַהּ, הַצְּלִיל כֹּה צָלוּל. כַּמָּה הֵאַרְתְּ.
שַׁחַר לְעוֹלָם שַׁכּוּל. וּמַה שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
גַּם כְּשֶׁאֵין צֳרִי.
כָּבוּ הַשָּׁנִים. כְּמוֹ נֵר. שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ
וְחָסֵר. כְּכָל שֶׁאֵינֵךְ, הַדְּקָלִים
גָּבְהוּ יוֹתֵר. יָדֵךְ מַשֶּׂגֶת, נוֹסֶקֶת עַד
סַף כִּסּוּף כּוֹאֵב. שׁוֹתָה בְּכִי קוֹלוֹ
מְיַבֵּב. ״בַּכֹּל רַק שׁוֹלֵט הַלֵּב״. עֵדָה
הָאֲדָמָה בְּשִׁבְרָהּ, אַתְּ חֲסֵרָה.
חֲרֵבִים שִׂיחֵי הַמִּלִּים. עַד דַּק
הַמָּעוֹף מֵעַל הַדְּקָלִים, יִיעַף עַד
יֹאמַר, כַּמָּה מַר בְּלִי דְּמוּתֵךְ.
וּרְאִי נָא, גַּם הַשָּׁמַיִם עֵדִים,
כָּל אוֹהֲבַיִך קַדִּים וּמוֹדִים:
הָפַכְתְּ לְשִׁיר, גַּם כְּשֶׁאֵינֶנּוּ. בִּכְנָפֵךְ
פַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל מַוָּ'אל מִקּוֹלֵנוּ.
שָׁרָה בְּמֵיתָר חוֹנֵק, אַגָּדִי. הַדֶּקֶל עֵדִי.
הַקֶּסֶם מִשְׁתַּנֵּק, כְּשֶׁאֵינֵךְ. וְאָנוּ. אָנָה
נֵלֵךְ. ״אֶת הַמַּחְסוֹר לֹא נַסְתִּיר מִמֵּךְ״.