תְּבִיעוֹת בְּנוֹתַי חוֹבְטוֹת
אֶת גּוּפִי בַּקִּירוֹת, אֲנִי שָׁבָה מִשָּׁם
עֶשְׂרוֹת פְּעָמִים בְּדַקָּה,
הֶדֶף הַהֶלֶם עוֹזֵר לִפְעָמִים
לַעֲנוֹת לַקְּרִיאָה הַדְּחוּפָה
הָאִשָּׁה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי הַלֵּידָה בְּתוֹכִי
לוֹחֶצֶת לַחְצָן מְצוּקָה, אֲנִי
לֹא עוֹנָה, עֲסוּקָה
בִּבְנוֹתַי הַיָּפוֹת, הַצְּרִיכוֹת,
בְּעֹמֶק הָעֹרֶף יְדִיעַת מוֹתָהּ
מְמַלֵּאת אֶת גּוּפִי הַקַּלָּה
אֲנִי וּבְנוֹתַי רוֹקְדוֹת בַּסָּלוֹן עַל דָּמָה
זֶה שֶׁאֵין לָהּ בָּנוֹת, זֶה עִנְיָן
לֹא פָּתוּר בֵּינִי לְבֵינָהּ
אִי אֶפְשָׁר לְהָקֵל רֹאשׁ בְּמָה שֶׁקָּרָה, גָּאַלְתִּי אוֹתָהּ
מִמַּשֶּׁהוּ נוֹרָא
אֲבָל מָה