הָיִיתִי כְּבָר בַּצַּעַר הַזֶּה
נַחְשׁוֹל אַחַר נַחְשׁוֹל.
שָׁבִיתִי אֶת הֶמְיַת הַמַּיִם,
הִלַּת הָאוֹר.
צָעַדְתִּי כָּאן
אַף לֹא אִישׁ שָׂם לֵב;
הִשְׁאַרְתִּי פֵּרוּרִים לְמִקְרֶה שֶׁיְּזַהוּ אוֹתִי
עוֹקְבִים אַחֲרַי.
הָיִיתִי זָר
שֶׁלֹּא נִבְהָל לְעוֹלָם.
בַּחשֶׁךְ יָדוּ בִּי אֲבָנִים מֵאָחוֹר:
חֲפָצִים נִשְׁמָטִים מִמֶּנִּי רָחוֹק
לְהַצִּיב מוֹטוֹת יְקוּם.
