שִׁיבה לחיפה

1.

מִתַּחַת לְחַלּוֹן רוֹעֵד, דָּקוּר מֵאֳרָנִים,

בְּרֵיחַ הֶחָרוּב הָעַז אֲשֶׁר שָׁלַט בְּכָל

פִּנָּה וְכָל קִיטוֹן בַּמְּעוֹנוֹת שֶׁל הַבָּנִים,

שָׁכַבְנוּ בְּמִטַּת יָחִיד, חִכִּינוּ שֶׁתִּפֹּל

 

עָלֵינוּ הַשַּׁלְוָה שֶׁבָּהּ לְרֶגַע לֹא נִזְכֹּר

אֶת מָה שֶׁהִתְאַמַּצְנוּ לְהַשְׁכִּיחַ כְּבָר שָׁנִים,

שֶׁיֵּשׁ בִּי עוֹד חָלָל אֵלָיו אַף פַּעַם לֹא תַּחְדֹּר.

אֲבָל זֶה לֹא הַזְּמַן, וְשׁוּב תְּקוּפַת הַמִּבְחָנִים.

 

מִתַּחַת לַחַלּוֹן רֵיחוֹ שֶׁל הֶחָרוּב הָעַז

דָּחַק אוֹתִי לַקִּיר. אוּלַי זֶה לַיְלָה אַחֲרוֹן.

עַל הַשֻּׁלְחָן הַמִּשְׁוָאָה שֶׁל אוֹיְלֶר וְלַגְרַאנְז'

שָׁתְקָה כָּמוֹךָ בְּיָפְיָהּ, רֵיקָה מִכָּל פִּתְרוֹן.

 

יָרַדְתִּי שְׁקֵטָה מִמִּטָּתְךָ, וְהַדְּמָעוֹת

שֶׁלְּךָ יָרְדוּ בְּעִקְבוֹתַי בַּפִּתּוּלִים שֶׁל פְרוֹיְד.

 

 

 

"תַּפּוּחַ זָהָב

אָהַב אֶת אוֹכְלֵהוּ,

אָהַב אֶת מַכֵּהוּ

בְּכָל אֲבָרָיו".

                    דליה רביקוביץ'

 

מִתּוֹךְ חַדְרֵךְ עַל הַכַּרְמֶל חַלּוֹן נִפְעַר לַוָּאדִי.

הַחֹרֶשׁ הִתְפָּרֵץ אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת, לַח וְזָר

כְּמוֹ הַהִתְרַגְּשׁוּת הָאֲפֵלָה שֶׁנִּפְעֲרָה בִּי

כְּשֶׁעֵינַיִךְ נָצְצוּ בַּזֹּהַר הַמֻּכָּר,

 

כְּשֶׁעֵינַיִךְ נָצְצוּ בַּזֹּהַר הַמֻּכָּר לִי

הֵיטֵב, לַמְרוֹת שֶׁרַק עַכְשָׁו לָרִאשׁוֹנָה פְּגַשְׁתִּיו.

נִכְנַעְתִּי כְּשֶׁפָּרְצָה הַסְּעָרָה הַהוֹרְמוֹנָלִית.

הָאֳרָנִים שָׁלְחוּ זְרוֹעוֹת חַדּוֹת אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי,

 

אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי הַחֲפֵצָה שֶׁנִּשְׁכְּבָה רוֹטֶטֶת

לְרַגְלַיִךְ, וְיָדַעְתִּי, זוֹ לֹא אַהֲבָה.

זֶה רַק הָעֹנֶג בַּכְּנִיעָה, סוֹחֶפֶת וּמֻחְלֶטֶת,

בַּהַמְתָּנָה הַמְּסֻחְרֶרֶת לַכְּאֵב שֶׁבָּא

 

בִּשְׁלַל צוּרוֹת שֶׁהֵן אַחַת, הֵן צִפִּיָּה אִטִּית

לְתַעַר קַר וְחַד, לַיּוֹם בּוֹ תַּעַזְבִי אוֹתִי.