גלעד מאירי

קריאת קיוון

אֲנִי שָׁלֵו מוּל מַחְשֵׁב

כִּי שְׁנֵינוּ מְקֻוָּנִים

וְאַתְּ זְמִינָה בְּצֵּ'ט

לְהַתְחִיל דִּיּוּנִים

אֲבָל עִם הִתְנַדְּפוּת

הַסְּטָטוּס שֶׁלָּךְ לְאוֹף

לַיִן, אֲנִי מִתְאַפֵּק

לֹא לַחֲטֹף

אֶת הַטֶּלֶפוֹן, שׁוֹתֵק

כְּמוֹ אוֹרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בְּמִבְחַן

הָעוּגִיָּה הָאַחֲרוֹנָה

עַל הַשֻּׁלְחָן.

לְאַחַר הַמְתָּנָה

מְצַלְצֵל אֵלַיִךְ יֶלֶד שֶׁשִּׂחֵק

עַל הַשָּׁטִיחַ עִם עַצְמוֹ

לְצַד אִמּוֹ וּכְשֶׁהָלְכָה

לְמָקוֹם חָשׁוּב

קָרָא לָהּ שׁוּב

וָשׁוּב.

מתוך:

ננופואטיקה 6,

מקום לשירה, 2016