כְּשֶׁהַבְּכִי גָּבַר הִדְבַּקְתִּי לוּחוֹת קַל־קַר עָבִים עַל הַקִּיר.
אַךְ דֵּי מַהֵר לֹא נוֹתְרָה לִי בְּרֵרָה, הִזְמַנְתִּי
קַבְּלָן, שֶׁיּוֹסִיף שִׁכְבַת גֶּבֶס
עִם כָּל הַהוֹצָאוֹת הַכְּרוּכוֹת, וְהַלִּכְלוּךְ וְהַבָּלָגָן וְהָרַעַשׁ.
אֲפִלּוּ נֶאֱלַצְתִּי לְהָגִיף אֶת זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹן הַכָּפוּל, גַּם בַּקַּיִץ,
הַרְבֵּה אִי שֶׁקֶט, לֹא הָיָה לִי מָנוֹחַ. וְזֶה רַק הִתְחַזֵּק.
בַּסּוֹף אָטַמְתִּי לְגַמְרֵי בְּלוֹקִים וּמֶלֶט,
קָשֶׁה כְּבָר הָיָה לֹא לִשְׁמֹעַ. וְאָז הָיְתָה הַסִּירֶנָה וְהָאַמְבּוּלַנְס
חָנָה מַמָּשׁ בַּכְּנִיסָה
וְאַחַר־כָּךְ הִבְהוּב נַיָּדוֹת וְשׁוֹטֵר שֶׁעָבַר מִדִּירָה לְדִירָה:
טוֹב, אָמַר, אֵלֶיךָ אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא בִּטְעָנוֹת, עִם קִיר גֶּבֶס
כָּזֶה, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֵין אֶצְלְךָ בִּכְלָל חַלּוֹנוֹת, בֶּטַח לֹא יָכֹלְתָּ לִשְׁמֹעַ
אֶת הַזְּוָעָה מֵעֵבֶר לַקִּיר. תַּאֲמִין לִי, אֲנִי כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים בַּמִּקְצוֹעַ.
אֲבָל עַכְשָׁו יִהְיֶה פֹּה שֶׁקֶט,
רַק עוֹד מָחָר הַלְוָיָה.
