כְּשֶׁזֶּה קָרָה שָׁתַקְתִּי, נֶאֱלַמְתִּי דֹּם.
בַּלָּאט טִפְטֵף הָרַעַל אֶל הָעֲצָמוֹת.
נֶחְבֵּאת מֵאֲחוֹרֵי עֵינַיִם עֲצוּמוֹת,
הַנֶּפֶשׁ נֶעֶלְמָה, הַגּוּף נִשְׁאָר עֵירֹם.
בַּזְּמַן אֲשֶׁר קָפָא צָנַחְתִּי לַתְּהוֹם
הַמְּלֵאָה הֲמוֹן עֵינַיִם נִנְעָצוֹת,
כְּמוֹ אָלִיס שֶׁצָּנְחָה לְאֶרֶץ בַּלָּהוֹת
וּבְאָזְנַי הַשֶּׁקֶט עוֹד מַמְשִׁיךְ לִרְעֹם.
בַּסּוֹף שָׁב הָעוֹלָם לָסֹב עַל מְכוֹנוֹ.
בַּסּוֹף תִּקְתֵּק שָׁעוֹן, הָאוֹר נִדְלַק בַּחֶדֶר,
אַךְ זֵכֶר הַדְּקִירוֹת נוֹתַר בְּמַבַּטְכֶם,
כִּי כַּאֲשֶׁר הוּא בָּא, עוֹבֵר כָּאן לְתֻמּוֹ,
הוֹלֶמֶת בְּאָזְנַי, רוֹעֶמֶת שְׁתִיקַתְכֶם.
