נדיה עדינה רוז

עיניים גדולות כל כך

טוּק-טוּק טוּק-טוּק

כְּמוֹ דֶּרֶךְ עֵינִית הַדֶּלֶת

הִתְבּוֹנַנְתִּי

בַּמִּכְתָּב שֶׁבּוֹ הוֹדִיעָה אִמִּי,

סַבְתָּא נִפְטְרָה.

 

מִי שָׁם? מִי שָׁם?

 

חָיִיתִי בְּמָקוֹם

לְלֹא יְעָרוֹת,

לְלֹא צַיָּדִים,

לֹא הִכַּרְתִּי אֶת הַמָּוֶת

קֹדֶם.

 

אֶת הַמַּעֲטָפוֹת שֶׁהִגִּיעוּ

אַחַר־כָּךְ

פָּתַחְתִּי כְּמוֹ אֶת בֶּטֶן הַזְּאֵב:

בְּצִפִּיָּה

לַסּוֹף הַטּוֹב.

מתוך:

ננופואטיקה 5,

, 2015