בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָבַר שְׁבִיל, זוֹרֵם עַכְשָׁו נַחַל.
בַּשְׁבִיל שֶׁבּוֹ טוֹפְפוּ יְלָדִים, צְלָלִים מְטַפְּסִים
עַל גְּדוֹת הָעֶרֶב. נֵץ עוֹבֵר וָשָׁר
אֶת מִזְמוֹר הַצַּיָּדִים כְּשֶׁהַצְּלָלִים מְוַתְּרִים
וְנוֹפְלִים לוֹחֲשִׁים לַנָּהָר הַשָּׁחֹר, שִׂמְחָה גְּדוֹלָה
גּוֹאָה בְּלִבָּם. "הַאִם לְכָל צֵל
לֵב מִשֶּׁלּוֹ?״ אַתְּ שׁוֹאֶלֶת, מְרִימָה רֹאשֵׁךְ
מִסֵּפֶר שֶׁמִּילוֹתָיו נִמְחֲקוּ מִזְּמַן. "לְכָל לֵב
צֵל מִשֶּׁלּו״, אֲנִי עוֹנֶה לְצֵל צַוָּארֵךְ הַנָּמוֹג
כְּאֵגֶל טַל עִם בֹּא הַשַּׁחַר,
תֵּיל עֲטֶרֶת שֶׁמֶשׁ גּוֹהֵר מֵעָלָיו —