לִשְׂחוֹת לֹא לָמַדְתִּי. אָמְנָם, בְּיָם רָדוּד,
בְּשׁוּלֵי הָאַצּוֹת אֲנִי עוֹד מַצְלִיחַ
לָצוּף אֵיכְשֶׁהוּ. אֲפִלּוּ הַגַּל הַגָּדוֹל
הוֹפֵךְ בְּיָדִי לְגַלְגַּל הַצָּלָה. אֲבָל לָמָּה?
הֲרֵי לִשְׂחִיָּה אֵין לִי צֹרֶךְ בְּמַיִם. בֶּאֱמֶת, רַק בַּבַּיִת
אֲנִי מְגַלֶּה אֶת כֹּחִי כְּשַׂחְיָן מְצֻיָּן.
חֲתִירָה אוֹ חָזֶה אוֹ פַּרְפָּר — כָּל סִגְנוֹן:
אֲנִי חוֹלֵף כִּצְלוֹפָח בֵּין מִטְבָּח לְאַמְבַּטְיָה,
וְשׁוֹבֵר אֶת כָּל הַשִּׂיאִים שֶׁל עַצְמִי
וְזוֹכֶה בַּגָּבִיעַ וְלוֹגֵם לְאַט אֶת הַבְּרֶנְדִּי.
אֲבָל מַה זֶּה, הַיֵּצֶר הַטּוֹב מִתְעוֹרֵר,
מַתְחִיל לְהָצִיק לִי, קָם עָלַי וְצוֹוֵחַ:
חֻצְפָּה הִיא לִחְיוֹת וְלִשְׂחוֹת בֵּין טְבוּעִים,
וְעוֹד לַעֲשׂוֹת מִזֶּה סְפּוֹרְט? אֵיךְ יָכֹלְתָּ!
הוּא צוֹדֵק: עֵת לָשׁוּב. אֲנִי רָץ אֶל הָרַדְיוֹ,
צוֹלֵל בֵּין גַּלֵּי חֲדָשׁוֹת, וְטוֹבֵעַ.
