נפש רוחצת אש

רַבְנוּ בַּיָּמִים

וְכָל הַזְּמַן הִגִּיחַ שׁוֹר.

הַמְּאוֹרוֹת זָרְמוּ –

בָּאנוּ בַּנְּפָשׁוֹת וְכִבִּינוּ אוֹתָן;

פָּתַחְנוּ דֶּלֶת –

רִצְּדוּ כּוֹכָבִים

מִזְּמַנִּים רְחוֹקִים.

פָּרְצָה תְּכֵלֶת –

גּוּפֵינוּ הֻסְתְּרוּ בָּרַבִּים.

אָמַרְנוּ יָם,

דִּבַּרְנוּ בַּשָּׂדוֹת,

יָדַעְנוּ לְהַגִּיד.

עָסַקְנוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת

וְכָל הַזְּמַן הִגִּיחַ שׁוֹר

גַּם אַחֲרֵי הַשְּׂרֵפָה.

אֲנִי רוֹשֵׁם אֱמֶת

צְרוּפָה

עַל טַבַּעַת צְנוּעָה שֶׁנִּתְיַתְּמָה לִי מֵאִמִּי.

בְּנֵי עוּף סוֹקְרִים אֶת יָדִי.

אוּלַי הַלְּבַדִּיּוּת שֶׁלִּי פֹּה מְבַלְבֶּלֶת אוֹתִי.

זֶה מִמֵּילָא לֹא זְמַן בִּשְׁבִילִי לְאַהֲבָה.

נֶפֶשׁ רוֹחֶצֶת אֵשׁ,

מְכַבָּה

בִּכְוִיָּה שֶׁל אוֹר.