הִנֵּה אֲנִי מַתְחִיל בִּפְעֻלּוֹת הַחְסָרָה
הָאָפְיָנִיּוֹת לִי בְּמַצַּב חֵרוּם.
רֵאשִׁית, מֵסִיר יְמֵי עֲבוֹדָה, לְאַחַר מִכֵּן הֶרְגֵּלִים,
אֲנִי אוֹסֵף אֶת הַשִּׂיחוֹת שֶׁלֹּא נַעֲנוּ
וּמְפַזֵּר בָּאֲוִיר, מִתְקַשֵּׁר אֶל זִכָּרוֹן
לֹא נָכוֹן. הַמָּנוּי שֶׁחִיַּגְתָּ אֵלָיו
עָמוּס כָּעֵת. תּוֹדָה.
בַּיָּמִים אֲנִי יָשֵׁן לֹא רַע וּבַלֵּילוֹת
מִתְעוֹרֵר כְּדֵי לִכְתֹּב.
הָיֹה הָיְתָה לִי
אַהֲבָה שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה לְהִנָּעֵץ בַּבָּשָׂר.
הָיֹה הָיָה לָהּ גּוּף
שֶׁהָפַךְ לְזִכָּרוֹן שֵׁנִי.
