יוסף שרון

נֶפֶשׁ מְבֹהֶלֶת

מתוך: התחייבויות שירים 1995-2016,

מוסד ביאליק, 2017

לִצְפּוֹת בִּצְעִירִים, עֲדִינִים מִכְּדֵי לִשְׂרֹד
טְרוּדִים כִּבְיָכוֹל בִּרְכִיסַת כַּפְתּוֹר,
וּכְאִלּוּ כְּבָר הָיוּ בְּגֵיהִנֹּם וְחָזְרוּ שְׁלֵמִים.
כַּדּוּר הָאָרֶץ צָרִיךְ מַזָּל,
בְּוֶנֶצוּאֶלָה, בְּיִשְׂרָאֵל.
זוֹ גִּישָׁה מְצִיאוּתִית, לְפִי דַּעְתָּהּ, וְהִיא מִתְעַנָּה וּמִתְבַּיֶּשֶׁת,
כְּמוֹ זוֹ שֶׁהִסְפִּיקָה לְהִבָּהֵל בַּזְּמַן.
פּוֹסַעַת, פִּתְאוֹם בְּלֹא הַמִּשְׁקָפַיִם הַכֵּהִים,
נְחוּשָׁה, בַּדֶּרֶךְ לְבִנְיָן סָמוּךְ.
דֶּלֶת הַכְּנִיסָה פְּתוּחָה, וְהַיָּדִיד לֹא שָׁכַח. הוּא הִבְטִיחַ לָהּ.
כָּל הַשְּׁאָר פָּשׁוּט יוֹתֵר.
הִיא כְּמוֹ מְמַהֶרֶת –
כִּי לְהַשְׁאִיר אֶת הַבֶּהָלָה מֵאֲחוֹרֶיהָ, אֶפְשָׁר רַק לִשְׁנִיּוֹת,
הִיא עוֹלָה, הָאוֹר דָּלַק שָׁם, נָעִים לָהּ, סוֹף סוֹף אוֹר, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.
הִיא מַקִּישָׁה בַּדֶּלֶת, נִכְנֶסֶת פְּנִימָה,
וּכְבָר, מִזָּוִית הָעַיִן, נִצַּת בָּרְאִי
רִצּוּדוֹ הַמֻּזְהָב שֶׁל עֶפְרוֹן הָאִפּוּר,
עַל קַו הָרִיסִים: הִיא מִתְאַפֶּרֶת, לְהֵרָאוֹת בְּסֵדֶר, כְּמִין מַעֲשֶׂה שֶׁל כֵּנוּת.
הַיָּדִיד בּוֹזֵק תַּבְלִין לַסִּיר, מֵכִין רֹטֶב,
(עוֹד מְעַט יֵצֵא אֵלֶיהָ)
וְהִיא מְדַבֶּרֶת אֵלָיו כְּשֶׁהַקִּיר, כִּמְעַט חֶדֶר, מַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.
מְקוֹמֵם אוֹתָהּ, הִיא אוֹמֶרֶת, שֶׁהוֹרְגִים בַּתַּלְמוּד שׁוֹר שֶׁנָּגַח אָדָם.
מַטְרִיד אוֹתָהּ, מַגְעִיל אוֹתָהּ לַחְשֹׁב שֶׁסּוֹקְלִים אוֹתוֹ.
סוֹכֶרֶת אֶת פִּיהָ מוּל הַנּוֹף הַנִּפְרָשׂ מִלְּמַעְלָה, הִיא רוֹאָה מֵהַחַלּוֹן
הַרְבֵּה מִרְפָּסוֹת שֶׁל בָּתֵּי מְגוּרִים,
מִרְפָּסוֹת שֶׁלֹּא זוֹרְקִים מֵהֶן דָּבָר הַחוּצָה.
אֲפִלּוּ לֹא שָׁטִיחַ יָשָׁן מְגֻלְגָּל.
וְהִיא אוֹמֶרֶת, כִּי "יֵשׁ תִּקְוָה, שֶׁפַּעַם יִמְסְרוּ אוֹתוֹ, אֶת הַשָּׁטִיח"ַ.
אֲבָל לֹא רוֹאִים מִרְפֶּסֶת אַחַת בְּרוּרָה, גַּם לֹא שָׁטִיחַ.
רָוַח לָהּ: מִישֶׁהוּ יִקַּח אֶת הַשָּׁטִיחַ הַזָּרוּק בְּמִרְפֶּסֶת אַחַת, שָׁם,
יִקַּח יַבְרִישׁ כָּל חֵלֶק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה.
הָעִקָּר הוּא שֶׁהָעוֹלָם לֹא הוֹלֵךְ לֵהָרֵס.