כֻּלָּנוּ דְּבָרִים שֶׁיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה, אַרְצִיִּים וְרוֹצִים לְנַעֵר אֶת הֶעָפָר.
אַתְּ תָּמִיד הָיִית אַחֶרֶת, קַלָּה וּנְכוֹנָה לְהִסְתַּעֵר.
רָצִיתִי לָשִׁיר לָךְ נְעִימָה קְטַנָּה, שֶׁתִּגְרֹם לָךְ לְהַרְגִּישׁ בַּבַּיִת גַּם כְּשֶׁאַתְּ רְחוֹקָה.
זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ אוֹפְּטִימִיּוּת, שִׂמְחַת פִּתְאֹם מִתְפָּרֶצֶת, רוֹחֶשֶׁת מִתַּחַת לָאֲדָמָה.
תָּמִיד יָדַעְתִּי שֶׁהָרֶגַע יָבוֹא, עַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא בָּא, מַשֶּׁהוּ בַּלֵּב מִסְתּוֹבֵב.
אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לְהִתְחַקּוֹת אַחֲרֵי הַכִּוּוּן שֶׁלּוֹ
לְסַנְכְרֵן אֶת הָרֶגֶשׁ עִם כָּל מַה שֶּׁחַי.
