בֵּין אַבָּא לְבֵינִי עוֹמֵד הַזְּמַן
וְגַם הָאִמָּא
כְּבָר לֹא נִפְסֹק יָדַיִם זוֹ אֶל זוֹ.
וְאֵין עוֹד גֶּבֶר בִּמְקוֹמוֹ
שֶׁיְּנַקֵּר עַל לֶחִי,
יֶאֱסֹף לְגֻמַּת בֵּית שֶׁחִי.
יֵשׁ בַּת בְּכוֹרָה,
קַיֶּמֶת דַּיָּהּ
לַגּוּף שֶׁהַחְלָטוֹתָיו מִתְבַּהֲרוֹת.
אֲנַחְנוּ מְחַבְּקוֹת
עַד שֶׁהָעוֹר מֻתָּךְ,
חוֹזֵר וּמִתְאַחֶה לְאַחַת.
יֵשׁ גַּם יַלְדָּה קְטַנָּה,
הַפּוּפִּיק שֶׁלָּהּ נִשְׁכָּב עַל כָּרִית הַבֶּטֶן,
תֵּכֶף יְקַפֵּל פְּנִימָה שַׁלְוַת שֵׁנָה וְשִׁכְחָה.
סוֹפֶקֶת כַּפַּיִם בְּקָרְאָהּ "אִמָּא, אִמָּא",
עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא בְּמַסְפִּיק חָלָב
כְּדֵי לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים בְּעַצְמָהּ,
לִישֹׁן לְבַד, לַחְלֹם לְבַד,
לְהָקִיץ וְלִסְפֹּק כַּפַּיִם בְּקָרְאָהּ "אַבָּא, אַבָּא".
יֵשׁ בַּעַל שָׁם וַאֲנִי רַק פֹּה, פֹּה, פֹּה.
לֹא רוֹצָה לְהַשְׁמִיעַ יוֹתֵר מֵאִוְשָׁה
(שֶׁל דַּף? עָלֶה נִדָּף?)
כְּדֵי לְהֵאָסֵף לִזְרוֹעוֹתָיו.
לְעוֹלָם כְּבָר לֹא נִתְחַבֵּק כְּמִי שֶׁאָסַף מִשְׁנֵהוּ
בְּלֵב הַסְּעָרָה,
כְּמִי שֶׁגָּרַף אֶת הָאַחֵר לַחֵיק,
לְהִתְאַגֵּד אֶל מוּל צָרָה גְּדוֹלָה.
אֶלָּא נְסַמֵּן חִבּוּק,
כְּמוֹ סִימַן פִּסּוּק בְּסוֹף פָּסוּק.
