פנחס שדה

משחק כדורגל בגן עם ילד דמיוני

אַף כִּי בַּחֲדָשׁוֹת נֶאֱמַר כִּי הַשָּׁרָב יִשָּׁבֵר בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם,

הִנֵּה עַתָּה, סָמוּךְ לְשָׁעָה חָמֵשׁ, עֲדַיִן הוּא בְּתָקְפּוֹ, זֶה הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

הַדֶּשֶׁא בְּגַן־הָעַצְמָאוּת מִשְׂתָּרֵעַ בַּשֶּׁמֶשׁ הַחִוֶּרֶת,

פֹּה וָשָׁם פּוֹשִׂים, בְּלֵב הַיָּרֹק, כְּתָמִים צְהֻבִּים.

הָעֵצִים שׁוֹקְטִים. הָאֹרֶן, הַזַּיִת. מִגְדַּל יִמְקָ"א מַלְבִּין עַל שְׁמֵי הַטּוּרְקִיז.

נַעַר עָרֹם לְמֶחֱצָה מְנַמְנֵם, כְּדַפְנִיס בְּשִׁירוֹ שֶׁל תֵּאוֹקְרִיטוֹס, עַל הַדֶּשֶׁא.

אִשָּׁה גְּבוֹהָה מִשְׁתַּעֲשַׁעַת בְּכַדּוּר צִבְעוֹנִי עִם שְׁנֵי פָּעוֹטֶיהָ.

foul, foul, נָגַעְתָּ בַּיָּד, אֲנִי צָרִיךְ לִבְעֹט לְךָ בְּעִיטַת־עוֹנְשִׁין.

הוּא צוֹחֵק. הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲדַיִן חֹק מַהוּ. לֹא דָּת וְלֹא דִּין.

הוּא שׁוֹעֵט עַל פָּנַי. צִפּוֹר עַל עָנָף, מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי,

מְצַיֶּצֶת. גּוֹל, גּוֹל, הוּא מֵרִיעַ, שִׁכּוֹר נִצָּחוֹן,

מוֹעֵד וְנוֹפֵל עַל הַדֶּשֶׁא וּמִתְגַּלְגֵּל, אֲבָל צוֹהֵל.

אֲנִי אֵינֶנִּי מְוַתֵּר. עוֹקֵף אוֹתוֹ, בְּעוֹדוֹ שׁוֹכֵב וְרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת בָּאֲוִיר. וְכָךְ

הָיִינוּ מַמְשִׁיכִים וּמְתַחֲרִים בְּחֵרוּף־נֶפֶשׁ מְבֻדָּח מִי יוֹדֵעַ עַד מָתַי,

אִלּוּ הָיָה לִי עַכְשָׁו יֶלֶד בֶּן, נַנִּיחַ, חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ שָׁנִים.

מתוך:

כל שירי פנחס שדה,

שוקן, 2005