אֲנִי לְבַד בִּרְחוֹב שָׁקֵט
מְנַסֶּה לְיַצֵּב אֶת הַמַּקֵּל מְשֻׁלָּשׁ הַקְּצָווֹת
שֶׁקִּבַּלְתִּי מִנִּינָתִי, נִינָה,
לְיוֹם הֻלַּדְתִּי הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה.
"נִינָה, נִינָה, שְׁמֵךְ כְּמַנְדּוֹלִינָה",
אֲנִי כּוֹשֵׁל וְחוֹרֵז, מֵעֵז לְקַוּוֹת
שֶׁזֶהּ אָכֵן שְׁמָהּ הָאֲמִתִּי, וְשֶׁלֹּא אֶפֹּל כָּאן
בַּחֹשֶׁךְ הַזֶהּ, הַגָּדוֹל. "וְאוּלַי
מִינָה?" חֲרוּזַי כּוֹשְׁלִים, נוֹפְלִים, הַמַּקֵּל
שֶׁקִּבַּלְתִּי מִנִּינָתִי, נִינָה וְאוּלַי מִינָה, מְשֻׁלָּשׁ
הַקְּצָווֹת, אֵינֶנּוּ עוֹד, וְרַק אֲנִי לְבַדִּי בִּרְחוֹב שָׁקֵט,
מְנַסֶּה לְגַשֵּׁשׁ דַּרְכִּי בַּחֹשֶׁךְ, חוֹרֵז וְכוֹשֵׁל, מֵעֵז לְשַׁוּוֹת
מוּל פָּנַי אֶת פָּנֶיהָ: אִשְׁתִּי אוֹ נִינָתִי, אִמִּי אוֹ סָבָתִי,
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה לָהּ
וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לָהּ עוֹד שֵׁם –
וְנוֹפֵל.
