תמיד להישאר לא מסופקת,
כמו געגוע שאינו בר מימוש,
הקווים העדינים המשורטטים על הדף
לעולם לא יהפכו לדמות.
רשרוש הניירות על השולחן,
אוושת הרוח,
כל דבר לא ייהפך פראי
וחי, אלא עדין כמו מחלה –
בתן של התשוקות הייתי
מחלה פראית
רובצת על פרקי ידי
נתנה לי את תוקפה
חרטה מילאה אותי על הדברים המשונים
אותם אמרתי בחופזה, על התנועות המהירות
בהן שברתי –
ולו הפעם ימלאוני אור וצל, במהירות כזו
של חילופים עזים כאילו ששעה
של אהבה אינה שעה,
אלא חיים שלמים.
