בֹּעַז בָּא שׁוּב לָבוּשׁ בִּטְרֶנִינְג לָבָן
הַמַּבְלִיט אֶת הַחֲבִילָה שֶׁלּוֹ וְאֶת חִטּוּבָיו,
וְעָלָיו חֻלְצַת פַּסִּים בְּצֶבַע זַיִת.
הוּא הָיָה גָּבוֹהַּ, יְפֵה תֹּאַר,
לֹא יָכֹלְתִּי לְהַתִּיק מַבָּטִי מִמֶּנּוּב
אָז קָרַבְתִּי אֶל סַמִי בְּעוֹדוֹ
יוֹשֵׁב עַל סַפְסַל מִשְׁקוֹלוֹת,
פִּיו בְּדִיּוּק בְּגֹבַהּ מִפְשַׂעְתִּי,
זְקָנוֹ הֶחָדָשׁ מְכַסֶּה אֶת פָּנָיו,
מַבְלִיט אֶת בְּרַק הַפִּתּוּי בְּעֵינָיו,
אֶת קִמְטֵי הַחִיּוּךְ בִּקְצוֹתֵיהֶן.
דִּבַּרְנוּ עַל בֹּעַז. מַה יֵּשׁ וּמָה
אֵין לוֹ מִתַּחַת לַמִּכְנָס, וְעַל זֶה
שֶׁהוּא סְטְרֶיְט, וְעוֹד שְׁנַיִם
שֶׁמָּשְׁכוּ אֶת לִבּוֹ שֶׁל סַמִי
אֲבָל לֹא הָיוּ שָׁם.
זֶה מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּכּשֶׁר
מִדֵּי בֹּקֶר.
מַשְׁוִים אֵיבָרִים, מְרָכְלִים,
מַזִּילִים תְּשׁוּקוֹת.
אַחַר כָּךְ דָּחַקְתִּי בְּבֶּנִי, מְמַהֵר הַבַּיְתָה.
הוּא נִשְׂרַךְ אַחֲרַי, כְּדַרְכּוֹ, בְּאִטִּיּוּת,
כְּבַד תְּנוּעָה וְעָיֵף מִן הָאִמּוּן.
רָצִיתִי לְעָצְרוֹ בָּרְחוֹב וְלִצְעֹק עָלָיו:
אַתָּה רַק בֶּן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, תִּרְאֶה
אֵיךְ אַתָּה נִרְאֶה! מַה יִּקְרֶה בְּגִיל שְׁלשִׁים!?
אֲבָל הִתְאַפַּקְתִּי. הוּא לֹא אָשֵׁם בְּזֶה
שֶׁלִּמְכוֹן הַכּשֶׁר הִגִּיעַ מַדְרִיךְ חָדָשׁ.
