יונה וולך

מֵת בָּאָרֶץ

מתוך: שירה,

סימן קריאה, 1976

הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנֵּי

פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם

בְּגֹבַהּ גֻּמָה לָאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָר.

שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר

עָטְרוּ לְדֶשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ

מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.

אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקַדָּם וְעוֹמֵד

בְּלָאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפַּר לְאָן

שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.

וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב

הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר

לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.

יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא

מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי

הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.

תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה

הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת

אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זָרְעָה.