אלישבע גרינבאום

לפתע פתאום האדמה

מתוך: לפתע פתאום האדמה,

כרמל, 2005

יָצָאנוּ נִרְגָּשִׁים כְּמוֹ לַטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי הָרִאשׁוֹן,
יָד בְּיָד, חָרוּצִים כִּבְנֵי שֵׁשׁ.
אֶת בֵּיתֵנוּ בָּנִינוּ רַפְסוֹדָה
בֵּין עַנְפֵי הַבְּרוֹשִׁים.
הַמַּצְפֵּן הֶרְאָה צָפוֹן –
וְהִסְתִּיר אֶת הַפַּחַד בִּדְרוֹם הָעֵינַיִם.
פְּנֵי הָאַחֵר נִפְרְשׁוּ מְלֹא הַמַּרְאָה:
כָּל אֶחָד נָשַׁק לְקַו הַמֵּצַח
שֶׁמָּתַח לְאֹפֶק חִוֵּר.

תָּמִיד אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, אָמַרְנוּ.

מִלֵּאנוּ מֵימִיָּה בַּחֲלוֹמוֹת פֶּטֶל,
מְנַסִּים לָתוּר אֶת כָּל שְׁבִילֵי הֶעָפָר
בְּבַת אַחַת –
נִרְדָּמִים, לַחִים כְּתִינוֹקוֹת,
מִצְטַמְצְמִים לְתוֹךְ שַׂק אֶחָד שֶׁל שֵׁנָה.
הִתְעוֹרַרְנוּ מְבֻגָּרִים, מְמַצְמְצִים
לְתוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ, יֹבֶשׁ חָתַר בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה
אַךְ הָיִינוּ נְדִיבִים,
סוֹלְחִים לַקִּירוֹת הַמִּתְקַלְּפִים,
מְמַהֲרִים לִצְבֹּעַ שִׁכְבָה חֲדָשָׁה עַל הַלֹּבֶן הַמַּצְהִיב.

אַדְמוּמִית פָּרְחָה בִּלְחָיֵי הַבַּיִת,
וְתִקְווֹת אֲפַרְסֵק שְׁקוּפוֹת
רָעֲדוּ בְּוִילוֹנוֹת הַמִּטְבָּח.

הִדַּקְנוּ אֲדָמָה חֲדָשָׁה עַל אֲדָמָה יְשָׁנָה
בְּבִטְנֵי כַּדִּים כְּבֵדִים, שׁוֹתְלִים עוֹד
פֶּטוּנְיָה סְגֻלָּה סָבִיב לְאַהֲבָתֵנוּ.
תָּמִיד אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, אָמַרְנוּ,
מְרַחֲפִים בֵּין הַחֲדָרִים.

בְּאַחַת הָעֲלִיּוֹת שֶׁלִּפְנֵי הָאַחֲרוֹנָה,
כְּשֶׁרָאִינוּ סוֹף מִתְקָרֵב,
חָתַכְנוּ אֶצְבַּע וְכָרַתְנוּ בְּרִית עוֹלָם
לְעוֹד כַּמָּה רְגָעִים.
יוֹשְׁבִים עַל עָנָן, קוֹרְעִים בִּלְהִיטוּת
אֶת אֲרִיזוֹת הַחֲתֻנָּה –
תָּמִיד אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, אָמַרְנוּ

לְפֶתַע פִּתְאוֹם הָאֲדָמָה.