למאיה אטון
אֵין בְּרֵרָה, עָלַי לִרְדּוֹת פְּנִינִים מֵהַלַּיְלָה כְּדֵי לִשְׂרֹד.
הַאִם תְּזַהֶה אוֹתִי כְּשֶׁאַפְסִיק לְהֵאָבֵק?
אֲנִי שׁוֹפֶתֶת מַיִם בֹּקֶר אַחַר בֹּקֶר בְּנֶאֱמָנוּת יוֹגִית
וְעִם זֹאת שִׂפְתֵי הָעוֹלָם נוֹתָרוֹת חֲתוּמוֹת.
אַף אֶחָד לֹא מַכְנִיס אוֹתִי תַּחַת גַּפְנוֹ,
אֶל תּוֹךְ הַלְּבָבוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם אֲנִי מִתְדַּפֶּקֶת
כְּשֶׁגַּאַוְתָנוּתִי אוֹבֶדֶת לִי
וְעֵירֹם בְּדִידוּתִי מַפְשִׁיט אוֹתִי מִכָּל מַלְכוּת,
אֲפִלּוּ מֵאֵלּוּ שֶׁאֶפְשָׁר לִקְנוֹת בְּמִלִּים.
מַאיָה מֵתָה.
אֵין כְּבָר אֶפְשָׁרֻיּוֹת לִמְצֹא תְּשׁוּבָה.
הַלַּיְלָה לֹא מְחַבֵּק יוֹתֵר.
כְּבָר יוֹתֵר מִשְּׁבוּעַיִם שֶׁהִיא מֵתָה
וַאֲנִי לֹא הוֹפֶכֶת לִמְשׁוֹרֶרֶת טוֹבָה יוֹתֵר
אֶלָּא רַק אוֹהֶבֶת אֶת הַבַּעַל וְהַיְּלָדִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר,
כְּלוֹמַר נִצְמֶדֶת
לִפְנֵי שֶׁיִּמּוֹגוּ.
פְּשׁוּטָה,
לֹא מִתּוֹךְ בְּחִירָה
אֶלָּא כְּפִי שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת רַק מִי שֶׁנֶּעֶזְבָה
וְאֵין לָהּ הַמּוֹתָרוֹת לִהְיוֹת לֹא כֵּנָה.
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהָתֵל וְלוּ בְּמִלָּה?
מַאיָה מֵתָה.
וַאֲנִי לֹא בֶּאֱמֶת יָשַׁנְתִּי כְּבָר שָׁנָה.
זֹאת הָאֲנִי הַשְּׁגוּיָה, הַפְּרוּפָה, הַדְּהוּיָה,
נְיַר לַקְמוּס לְכָל שֶׁקָּצַרְתִּי מִלְּהַגִּיעַ.
לֹא קָצַרְתִּי כּוֹכָבִים אוֹ תְּשׁוּאוֹת,
הַלַּיְלָה אֵינוֹ עָמֹק דַּיּוֹ.
אֲנִי מְקוֹשֶׁשֶׁת אֶת הַמֵּזַח הַזֶּה כָּאן
כְּדֵי לְהַנִּיחַ עָלָיו רֶגֶל
אוֹ עַיִן שֶׁקּוֹרְאָה
לְמִי שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ לְהִוָּשַׁע הַלַּיְלָה
לֹא עָמְדוּ לָהּ.
