לבשתי שמלה אדומה ונסעתי אל הזאב

הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת

בְּלִי חֻלְצָה

(כְּדַרְכָּם שֶׁל זְאֵבִים)

אֵחַרְתְּ אֲבָל הָעוֹר

שֶׁלָּךְ נָעִים כָּל כָּךְ הַיּוֹם

אֵיךְ זֶה שֶׁלֹּא לָבַשְׁתְּ

אָדֹם לִפְנֵי, חֲבָל. חִבֵּק —

לָחַשׁ רָזִית קְצָת.

אַל תַּגִּיד שֶׁאַתָּה לֹא זוֹכֵר

לַיְלָה אַחֵר, לֹא מִזְּמַן

קִעְקַעְתָּ עָלַי סִימַן

שִׁנַּיִם, גֶּלֶד מֵאֲחוֹרֵי הַצְּלָעוֹת

וּבְאַחַד הַיָּמִים נִקַּבְתָּ בִּי חָלָל, לְלֹא

מִלִּים, תַּחַת הֶעָקֵב

וּבַשָּׁעוֹת כְּשֶׁהִתְעַכַּבְתָּ

לַעֲנוֹת, שְׂרִיטוֹת

הוּא רַק אָמַר

אֵיךְ זֶה

שֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ

לֹא מְלַטְּפוֹת

אוֹתִי עֲדַיִן?

אָז לִטַּפְתִּי

בַּסּוֹף נִרְדַּמְתִּי

נִצְמֶדֶת לְגוּפוֹ,

מוֹתִירָה יָדַי

עַל גַּבּוֹ,

מַאֲמִינָה