כך אני כותבת

בְּחִפָּזוֹן

כְּמוֹ סִינְדֵּרֶלָה בַּנֶּשֶׁף.

נִיצוֹצוֹת הָאוֹר נִתָּזִים מִנִּבְרְשׁוֹת הַבְּדֹלַח

וּמֵעֵינֶיךָ, הַמִּסְתַּחְרְרוֹת עִם הַחֶדֶר

סְבִיבִי. כִּמְעַט שֶׁאָבַדְתִּי בְּתוֹךְ הַמַּרְאוֹת.

רַק הָעַיִן, הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת בְּעֵינֵי אַחְיוֹתַי,

הָעַיִן, שֶׁתּוֹךְ כְּדֵי רִקּוּד לֹא תֶּחְדַּל

לִרְשֹׁם, הִיא הָאֵיבָר שֶׁכִּמְעַט

מַסְגִּיר אוֹתִי. וּבְכָל זֹאת

לֹא אֶחְדַּל —

רַק עוֹד תְּמוּנָה אַחַת לִפְנֵי

הַדְּלַעַת.

בַּלֵּילוֹת, לְאוֹר עֲשָׁשִׁית,

אֲנִי בּוֹרֶרֶת מִלִּים מִתּוֹךְ הָאֵפֶר:

אַחַת לִי, אַחַת לְיוֹנֵי הַבָּר

הַלּוֹכְדוֹת אוֹתָהּ, מְיֻתֶּרֶת,

בְּמַקּוֹרָן.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת כִּי הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת תַּחְתַּי —

מְנִיעָה אֶת הַיָּד עַל הַדַּף,

רוֹעֶדֶת תַּחַת פַּרְסוֹת סוּסְךָ

הַקָּרֵב וְהוֹלֵךְ

מִתְרַחֵק — קָרֵב לְעוֹלָם —

וַעֲדַיִן אֲנִי נֶחְפֶּזֶת לִמְצֹא

אֶת הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה

לִפְנֵי

הַנַּעַל הַשְּׁנִיָּה.