אָבִי לֹא מָצָא זְמַן
לְמִשְׂחָקִים.
הַכַּדּוּר בּוֹ לֹא הִתְמַסַּרְנוּ
הִתְכַּוֵּץ עַד שֶׁנֶּעֱלַם.
שָׁנִים בָּעַטְנוּ מִלִּים זֶה לָזֶה
בְּלִי כְּתֹבֶת.
הַיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי בָּא לְבַקֵּר,
הוּא מַפְצִיר בִּי שֶׁאֶשָּׁאֵר
לִצְפּוֹת בַּמִּשְׂחָק.
בַּמַּחֲצִית הוּא נִרְדָּם עַל הַסַּפָּה.
אֲנִי מְכַסֶּה אוֹתוֹ בְּפִּיקֶה וְצוֹפֶה
עַד הַסּוֹף, רוֹשֵׁם בַּזִּכָּרוֹן
מִי כָּבַשׁ וּבְאֵילוּ דַּקּוֹת,
לְהִתְלַהֵב בַּטֵּלֵפוֹן
יַחַד אִתּוֹ.