ליאור שטרנברג

יום הורים, מביט מחלון הכיתה

1999

בַּשָּׁמַיִם, כּוֹכָב אֶחָד 

חָזָק וְסַהַר הַיָּרֵחַ.

אוֹרוֹת הַבָּתִּים נִּפְרָשִׂים

אֶשְׁכּוֹלוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת

בַּגְבָעוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת.

בְּתוֹךְ שְׂדֵרַת עֵצִים

לְאֹרֶךְ כְּבִישׁ רָחוֹק

מְדַלְּגִים פַּנָּסֵי מְכוֹנִיּוֹת

זְהָבִיִּים. הָאֲוִיר טָרִי.

חָרִיף.

 

אֲנִי עוֹמֵד בְּגַבִּי

לַחֲדַר הַכִּתָּה, הָרֵיק

עַכְשָׁו, שֶׁהַשֻּׁלְחָנוֹת 

הַכְּחֻלִים פְּזוּרִים בּוֹ 

בְּעִרְבּוּבְיָה – עֵדוּת 

מִן הַבֹּקֶר הַחַם. הַיְלָדִים.

כָּל שֻׁלְחָן וְכִסְאוֹתָיו

שְׁרוּיִים בַּמָּקוֹם שֶׁכְּמוֹ נוֹעַד לָהֶם

מֵרֵאשִׁית הַדְּבָרִים.

מתוך:

בית,

גוונים, 1999