וּבָא יוֹם הֻלַּדְתִּי וְאֵין בִּי לְדַבֵּר עַל לֵב הַפְּרָחִים,
וְלֹא לְדוֹבֵב אֶת שִׂפְתֵי הַלַּיְלָה
הַנִּכְמָר עַל הַגַּג.
וּבָא יוֹם הֻלַּדְתִּי, וַאֲנִי
בְּשֶׁלִּי, דֶּרֶךְ דְּלָתוֹת שֶׁאֵין
מֵעֶבְרָן דָּבָר, דֶּרֶךְ תְּעָלוֹת הַנֶּפֶשׁ,
וּבְיוֹם הֻלַּדְתִּי מְדֻבָּר.
וּבָא יוֹם הֻלַּדְתִּי, וַאֲנִי
בָּעִיר לֹא רְחוֹקָה
הַרְבֵּה מֵאִמִּי.
סָמוּךְ לְעֵצִים כְּפוּפִים בַּזְּמַן,
מְחַפֵּשׂ לֵב וְחִצִּים,
אוֹתוֹת אַהֲבָה עַל כָּתְלֵי הַבִּנְיָנִים.