יהודה לייב ויטלזון

וַיִּנָּחֵם

הָיִיתִי בִּמְנַחֲמֶיךָ בְּתֹם קְבוּרָה

וּרְאִיתִיךָ בְּעֵין הִתְגּוֹדְדוּתֵנוּ,

 

מְחֻבָּק וּמְנֻשָּׁק

הָיִיתָ רוּחַ שֶׁנִּסִּינוּ לִתְפֹּס

בְּאֵינְךָ שָׁם

הִתְיַחַסְתָּ לְכָל מִי וְנִסִּיתָ

בְּעוֹד כֻּלְּךָ גַּב וְעֹרֶף.

מָצוֹר שֶׁל הִנְהוּנִים עַל אֶבְלֶךָ

הָיִינוּ עָלֶיךָ,

כִּמְעַט הִסְתּוֹבַבְתִּי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ חֲרַךְ-אֹפֶק

אֲבָל נָתַתָּ בִּי מַבָּט

בִּי מַמָּשׁ,

גַּם אוֹתִי בִּקַּשְׁתָּ לְנַחֶמְךָ

עַל עִצְּבוֹן לִבְּךָ.

מתוך:

תועפות בראשית,

עמדה, 2019