הקבצן מלבונטין־פלורנטין

בָּתָה וְגָרִיגָה, לבונטין פינת אלנבי

אִשָּׁה הָרָה פּוֹסַעַת, מִתְיַשֶּׁבֶת פֶּתַע לְשֻׁלְחַן בֵּית הַקָּפֶה.

זֶה צִיר נַפְשִׁי. "עוֹד לֹא בָּאָה הַשָּׁעָה", חוֹשֵׁב בְּקוֹל, מַשְׁגִּיחַ וְצוֹפֶה.

גֶּבֶר מְפַשְׁפֵּשׁ בְּבֶהָלָה בְּכִיסָיו, מַרְפֶּה מִמִּכְנָסָיו כְּשֶׁנִּמְצֵאת הָאֲבֵדָה.

אָב צָעִיר מַפְצִיר בְּיַלְדָּתוֹ לְהִזְדָּרֵז, אוֹחֵז בְּקֹצֶר־רוּחַ בְּכַף יָדָהּ.

תַּלְמִידָה מְהַדֶּקֶת יַלְקוּטָהּ בְּרִיצָה לָאוֹטוֹבּוּס שֶׁמְּאוֹתֵת לַעֲזֹב.

דְּבַר־מָה נוֹפֵל.

זַמֶּרֶת מַבְקִיעָה קוֹלָהּ רָצוֹא וָשׁוֹב וּמַמְרִיאָה בַּחֲלַל בֵּית הַקָּפֶה.

מִסַּפְסָל סָמוּךְ מְפַזֵּר לַחְמוֹ, מִשְּׁמֵי רַבָּא בָּא לְעוֹלָמוֹ

שֶׁפֶךְ יוֹנִים. מְהַנְהֵן, פּוֹטֵר אוֹתָן מִן הַצֹּרֶךְ

לְהוֹדוֹת לוֹ. שֶׁמֶשׁ מְהַסֶּסֶת: קֶרֶן אַחַת וְתוּ לֹא

חָתוּל נִכְסָף לִלְכֹּד אוֹתָהּ; כֶּלֶב – אֶת חֲתוּלוֹ.

וְהוּא –

שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר בַּעַל עֵרֶךְ לְאַבֵּד אוֹ צִפִּיָּה לְהִוָּלְדוֹ;

אֵין לוֹ מָקוֹם

לְמַהֵר אֵלָיו, אֵין לוֹ בְּמִי לְהָאִיץ אוֹ לֶאֱחֹז בְּכַף יָדוֹ;

אֵין לוֹ שָׁעָה. הוּא שֶׁקּוֹלוֹ

גּוֹדֵשׁ חֲלָלִים פְּנִימִיִּים בְּלֹא הַבְקָעָה; אֲפִלּוּ כֶּלֶב

לֹא בָּא אֵלָיו. גַּם שֶׁמֶשׁ

לֹא.

דָּבָר אֵינוֹ לוֹ. וּמִמֵּילָא לֹא מְאוֹתֵת לַעֲזֹב.

הוּא רוֹאֶה וְלֹא נִרְאֶה בְּמַמְלֶכֶת הָרְחוֹב.

מֵאִיר פָּנִים לָאֵין־יוֹנִים; בַּשָּׁמַיִם – אֱלֹהִים

שָׁפוּךְ

בְּלִי חֶסֶד.

הַמֶּלְצָרִית דְּרוּכָה: מַה לְּךָ? הוּא עוֹנֶה:

הָפוּךְ

בְּלִי כֶּסֶף.