כְּשֶׁהָעִיר נִתְקֶלֶת בַּיָּם
אֵין לָהּ לְאָן לְהִתְרַחֵב
הִיא עוֹצֶרֶת
אֲבָל נִשְׁמָתָהּ יוֹצֵאת אֵלָיו
וְרוּחוֹ נוֹשֶׁבֶת בָּהּ
עַל הַסַּף
הֵם עוֹשִׂים אַהֲבָה
בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת –
הָעִיר קָשָׁה
הַיָּם רַךְ
הִיא אֲטוּמָה וּמוּצָקָה
וּפְרוּצָה לַכֹּל רוּחַ
הוּא שׁוֹטֵף לְתוֹכָהּ
אוֹר וְחֹשֶׁךְ, מָלוּחַ
הִיא מָרָה, מַבָּטָהּ מֻפְנֵה פְּנִימָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּהּ לְשׁוֹנוֹתָיו
מִתְרַחֵב, מִתְנַפֵּץ לְתוֹכָהּ
הִיא מְכַרְסֶמֶת בּוֹ
הוּא מְלַחֵךְ אוֹתָהּ
עוֹד מְעַט וְיִבָּלְעוּ