“יוֹם אֶחָד חֹשֶׁךְ בָּא מֵהַדֶּלֶת
וְאוֹר בָּא אֵלֶיךָ מֵהַחַלּוֹן
וְיוֹם הַשֵּׁנִי אוֹר מֵהַחַלּוֹן וְחֹשֶׁךְ בָּא לְךָ מֵהַדֶּלֶת.
אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ: אַ־דּוֹנְיַא מְשַׁעֲלֶבֶּת.“
לָמָּה, סָבְתָא?
“כָּכָה זֶה, הָעוֹלָם מְשַׁעֲלֶבּ, הָפוּךְ,
יוֹם טוֹב, יוֹם לאֹ טוֹב, אַל תִּקַּח לַלֵּב.“
וְהַיּוֹם, סָבְתָא, הַיּוֹם יוֹם טוֹב?
“הַיּוֹם כֵּן.
הָיָה שֶׁקֶט, לאֹ עָשָׂה רַע
לְאַף אֶחָד. אַלְלָה כַּרִים, יַא בְּנִי.“
