אלי אליהו

המעקלים

מתוך: עיר ובהלות,

עם עובד, 2011

2011

דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם (אִי הֲבָנָה

עִם הָעִירִיָּה בְּעִנְיַן גְּבִיַּת הָאַרְנוֹנָה).

בָּאוּ עִם אֶקְדָּחִים, שָׁלְפוּ טְפָסִים.

כָּךְ וְכָךְ מֶטְרִים רְבוּעִים, אָמְרוּ,

כָּךְ וְכָךְ חוֹבוֹת מִצְטַבְּרִים, רִבִּיּוֹת,

פִּגּוּרִים. רָאוּ סְפָרִים עַל הַמַּדָּפִים,

עַל הַסַּפָּה, עַל הַשֻּׁלְחָן. הַגָּבֹהַּ שָׁאַל

אִם אֲנִי עוֹשֶׂה דוֹקְטוֹרָט. לֹא, אָמַרְתִּי,

מְשׁוֹרֵר. רָאָה אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלִּי עַל הַשֻּׁלְחָן,

פָּתַח וְקָרָא בְּקוֹל: "הָעוֹלָם מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית

כְּמוֹ נֶשֶׁל נָחָשׁ עֲנָק". יָפֶה, אָמַר, הָעוֹלָם

מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית. מַמָּשׁ יָפֶה. הִסְכִּימוּ

לְחַלֵּק אֶת הַחוֹב לְתַשְׁלוּמִים שָׁוִים. מִכָּל

הַסְּפָרִים עִקְּלוּ שׁוּרַת שִׁיר אַחַת וְהָלְכוּ.