“מָה אֲנִי יַגִּיד לְךָ? זֶה שֶׁאֲנִי יָשַׁנְתִּי בַּבַּיִת שֶׁלִּי וְפִּתְאוֹם בָּאִים,
לוֹקְחִים אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה וְבַּבֹּקֶר אֲנִי רוֹאָה שֶׁאֲנִי בְּבַּיִת
אַחֵר? אָה–לָה–לָה–לָה–לָה
זֶה לֹא טוֹב.
יֵשׁ לָהֶם כִּסֵּא שֶׁל גַּלְגַּלִּים, מוֹשִׁיבִים אוֹתִי, לוֹקְחִים אוֹתִי וְשָׁם
אוֹתוֹ בַּיִת כּוֹמוֹ פֹּה: הַשָּׁעוֹן, הַשֻּׁלְחָן, אוֹתָם כִּסָּאוֹת, הַתְּמוּנוֹת
גַּם שָׁם גַּם פֹּה — תְּמוּנָה שֶׁל בּוֹנָה לְיָדִי, וְשֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי עַל
הָרֹאשׁ שֶׁלִּי, וְאַתָּה, הָעֵינַיִם שֶׁלִּי, יוֹשֵׁב שָׁמָּה כּוֹמוֹ פֹּה. אֲבָל
מָה? אֲנִי קָמָה, רוֹאָה שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי. אָז אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶם:
מָה זֶה?
וְהֵם אוֹמְרִים לִי: לֹא, לֹא, לֹא,
וְמְבִיאִים אוֹתִי לְפֹּה שֶׁהַמְּטַפֶּלֶת תַּחְלִיף לִי בְּגָדִים וְכָּל זֶה.
שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִים כֻּלָּם.“
אָז אוּלַי הַבַּיִת שָׁם זֶה פֹּה, זֶה הַבַּיִת שֶׁלָּךְ, סָבְתָא. (מְעַנְיֵן אִם
עוֹד אֶפְשָׁר לִמְשׁוֹת אֶת תֵּבַת הַגֹּמֶא לִפְנֵי שֶׁתִּתְרַחֵק, כְּשֶׁבְּעֵינֶיהָ
מְנַצְנֵץ עוֹד הַקַּו הַדַּק שֶׁתּוֹחֵם אֶת הָאֱמֶת) אַתְּ בִּכְלָל רוֹאָה
הֶבְדֵּל בֵּין הַבָּתִּים, סָבְתָא?
“אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד לְךָ, אֲבָל“ מַבָּטָהּ
מְטַיֵּל בֵּין הַחֲפָצִים, “הַכֹּל אוֹתוֹ דָּבָר, הֵם עוֹשִׂים
הַכֹּל אוֹתוֹ דָּבָר: אוֹתוֹ הַבַּיִת מַמָּשׁ, אוֹתוֹ הַבִּנְיָן, אֲבָל
יֵשׁ דְּבָרִים קְטַנִּים שֶׁאַתָּה לֹא…“
לֹא, סָבְתָא, אֲנִי לֹא. אֲבָל אֲנִי כָּאן,
בַּבַּיִת שֶׁלָּךְ, הִנֵה, הַלִּיזִיאָנְטוֹס הַלָּבָן עוֹד פּוֹרֵחַ.
אוֹתוֹ דָּבָר, אוֹתוֹ מַמָּשׁ,
אוֹתוֹ אֲבָל.
אוֹתוֹ בִּטַחוֹן שֶׁרַק
לְרֶגַע אֶחָד נִסְדָּק.
מִבַּעַד לַסֶּדֶק הַדַּק
אוּרוֹבּוֹרוֹס עוֹד אוֹכֵל אֶת זְנָבוֹ
