נדב ליניאל

דואר

מתוך: תקרת האדמה,

קשב לשירה, 2010

2010

הַזְּמַנִּים שׁוֹקְעִים אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶךְ.

מוֹנֵה הַחַשְׁמַל, חֶשְׁבּוֹן הַמַּיִם, הַטֶּלֶפוֹן,

בְּתֵבַת הַדֹּאַר

כֻּלָּם שְׁעוֹנִים מְתַקְתְּקִים.

לֹא הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא שֶׁדִּמִּיתִי פַּעַם,

מְטֻטֶּלֶת אוֹרְלוֹגִין הַלַּיְלָה

קוֹצֶבֶת גֵּאוּת הַיַּמִּים.

 

הַיּוֹם מִצְטַמְצֵם לְכֶסֶף:

אֶפְשָׁר לִפְדּוֹת אוֹר בְּחַשְׁמַל

נַחַל בְּבֶרֶז מְגַמְגֵּם

אֵשׁ בִּסְלִיל תַּנּוּר מַאֲדִים.

חֹרֶף מַגִּיעַ כְּשֶׁפְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג נֶעֱרָמִים

בְּתוֹךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה.

 

אֲפִלּוּ הַצִּפֳּרִים:

תּוֹרֵי הָעִיר נוֹדְדִים לְגַגּוֹת הַבָּתִּים

נוֹחֲתִים עַל הָאַנְטֶנוֹת כְּמוֹ הָיוּ

עַנְפֵי עֵץ.