נוית בראל

דג

אִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין בָּנוּ. עַל כָּל חִיּוּךְ גָּלוּי לָעַיִן
יֶשְׁנוֹ גַּם חִיּוּךְ מֻסְתַּר מֵעַיִן. אֶת הַצַּוָּאר שֶׁלְּךָ
אֶתְפֹּס בְּרִפְרוּף כְּאֵלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר שֶׁיּוֹדַעַת לָדוּג.
אֵין לָנוּ חֵלֶק בָּעוֹלָם, אֵין לָנוּ סוֹף אוֹ רֵאשִׁית.
כָּל תַּאֲרִיךְ שֶׁשָּׁוֶה לִזְכֹּר הוּא בְּעֶצֶם סְתָו אֶחָד,
אָבִיב אַחֵר, פְּרֵדָה וּפְרִיחָה. הֲרֵי כָּל הַדָּגִים
בַּיַּרְקוֹן מְקֻלְקָלִים. אֵין כָּאן אֶלָּא אָפֹר בַּמַּיִם,
וּמָה שֶׁכָּחֹל הוּא אוּלַי הַכְּנָפַיִם. לְעוֹלָם
לֹא כְּמוֹ דָּג, כְּאִלּוּ כְּמוֹ צִפּוֹר. אֲוִיר מֵעַל,
אֲוִיר מִתַּחַת. בִּמְשִׂימָה לְהַשִּׂיג מָה? לֹא כְּדֵי לְתַקֵּן
אֶת מָה שֶׁהֶחְמַצְנוּ, אֶלָּא רַק כְּדֵי לֹא לְהַחֲמִיץ דָּבָר נוֹסָף.

מתוך:

מחדש,

עם עובד, 2015