אלישבע גרינבאום

בית

מתוך: לפתע פתאום האדמה,

כרמל, 2005

סוֹף לַנְּסִיעָה הַמַּתְמֶדֶת הַבַּיְתָה. יָדָהּ אוֹחֶזֶת
יָדִית הַדֶּלֶת כְּיָדִית הִילּוּכִים: לָלֶכֶת, לָשׁוּב, לָלֶכֶת
וְשׁוּב אֶל תּוֹךְ תַּחֲנָה מֶרְכָּזִית שֶׁל סוֹפֵי הַדְּרָכִים –

הַקִּירוֹת מַחֲליפִים מַבָּטִים, שׁוֹאֲלִים הַאִם
תִּשָּׁאֵר הַפַּעַם, בַּתָּוֶךְ הַנִּפְרָשׁ כְּחַלְחַל-קַר
עַל פְּנֵי הַמַּרְצָפוֹת? מִתַּחַת הַיְּשִׁיבָה לְרֶגַע
עַל סַפְסָל בַּסָּלוֹן, מֻנַּחַת הַקִּימָה לְאַלְתָּר.

בַּמִּטְבָּח אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל מַשֶּׁהוּ בְּזוֹל, בְּלִי
לִלְעֹס, בְּחֶבְרָתוֹ הַמְּאֻבֶּקֶת שֶׁל מְאַוְרֵר.
הזְמַן מַרְקִיד צִלְלֵי נֵאוֹן עַל פָּנֶיהָ; עֵינֵיהָ
נְעוּצוֹת בְּחֶמְדָּה בְּלוּחוֹת זְּמַנִּים שֶׁעַל הַמְּקָרֵר.

מֵאֲלֵיהֶן מוֹבִילוֹת רַגְלַיִם אֶל מִטָּה
הַנְּעוּצָה בְּאִישׁוֹן הַלַּיְלָה. כַּאן תוּכַל לִישֹׁן,
פְּקוּחַת עֵינַיִם, לְהֵרָדֵם לְרַעַד שִׁירַת הַמְּסִלּוֹת.

בַּבֹּקֶר שׁוּב לִנְסֹעַ מִכָּאן, אוּלַי אֲפִלּוּ
הַלַּיְלָה, כֵּן, עַכְשָׁו, לַחֲצוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ
בְּרַכֶּבֶת פְּרוּעַת מַחְשָׁבוֹת, עוֹרֵק פּוֹעֵם
בְּעִיר מְּצוּיָה, בָּתֶּיהָ מוּאָרִים, חֲמִימִים,
חֲלוֹן, סוֹרֵג, וִילוֹן, מִשְׁפָּחָה, חוֹלְפִים
עַל פָּנֶיהָ, לְאָן תֵּלֵךְ, לְאָן, הַבַּיִת נוֹתָר עַל תִּלּוֹ,
רֵיקוּתוֹ זוֹרַחַת מִתּוֹכוֹ, נוֹסֵעַ, נוֹסֵעַ בְּעַצְמוֹ.