יהודה לייב ויטלזון

בָּרְכֵנִי

מתוך: ממיתר החולין,

עמדה, 2017

אֱלֹהַי,

קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְלוּם,

צְלֹם בִּי צַלְמְךָ

שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ

וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב

וּבִמְטִיל זָהָב אֶת הַמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ.

 

שֶׁאַתְמִיר מַבָּטַי בַּסּוֹבֵב אוֹתִי,

בְּקִיר לָבָן נַנִּיחַ,

לִמְצֹא בּוֹ גַּלְגַּלֵּי צְבָעִים שֶׁהוּא מַטְמִיר.

שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר לִנְסֹעַ בְּסִיבוּבִים דֶּרֶךְ קִירוֹת הַלַּבִּירִינְט,

לָדַעַת כִּי הוּא אֵינֶנּוּ.

 

שֶׁיִּהְיוּ תָּמִיד אֵלֶּה שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ בִּי,

אֲבָל אַחַת סְגֻלָּה

אֲשֶׁר לָנֶצַח כֵּן.