מאיר דדון

את השאגה והרעידות

 אֶת שַׁאֲגַת הַנִּצָּחוֹן

שֶׁל אוֹהֲדֵי הַפּוֹעֵל אַשְׁקְלוֹן שָׁמְעוּ בְּחוּצוֹת גַּת

כְּשֶׁהַפּוֹעֵל עָלְתָה לִיגָה

וְאָבִי מִהֵר בִּצְעָדָיו הַמְּפֻזָּרִים לַחֲצֹות

אֶת הַקִּילוֹמֶטֶר שֶׁהִפְרִיד בֵּין הַבַּיִת לָאִצְטַדְיֹון

לְהַסְפִּיק לַהַקָּפוֹת סְבִיב הַחוֹמָה.

וַאֲנִי אוֹחֵז בְּיָדוֹ, מְנַּסֶה לֶאֱסֹף אֶת פִּזּור צְעָדָיו

שֶׁהָלְכוּ וְנֶחְלְשׁוּ כְּכָל שֶׁהַשְּׁאָגוֹת גָּבְרוּ

וּכְשֶׁהִגַּעְנוּ, יָד קְטַּנָה אוֹחֶזֶת בְּיָד גְּרוּמָה רוֹעֶדֶת

שָׁמַעְנּו אֶת הַקְּרִיאָה "לְאַשְׁקְלוֹן יֵשׁ אֱלֹהִים"

אוֹתוֹ אֱלֹהִים שֶׁלָּקַח אוֹתוֹ בִּדְמִי יָמָיו

וְהִשְׁאִיר לִי אֶת הַשְּׁאָגָה וְאֶת הָרְעִידוֹת.

מתוך:

שוקולד מריר,

ספרי עיתון 77, 2015