בכל פעם שאני מבינה משהו, ממש מבינה, אני מרגישה בגוף משהו אצלי זז; מרגישה ממש משהו, חולף בי איזה גל. והבנתי: כל הבנה היא בעצם טראומה. וכמוה מובילה לשינוי. אני דג קשקשים של טראומות — קטנות וגדולות ונבונות ועיקשות ויפות.
איך אומרים ששם ברבים? בכל כך הרבה מקומות שם הייתי רוצה להיות.