עינה ארדל

*[איפה תגורי כשלא יהיה לך יותר איפה לגור]

מתוך: שירי אהבה לימים רעים,

עם עובד, 2008

2008

אֵיפֹה תָּגוּרִי כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ יוֹתֵר אֵיפֹה לָגוּר?

 

אָגוּר בְּפִתְחֵי הַבִּיּוּב, וְאַשְׁתִּין מִלְּפָנִים.

אָגוּר עַל סַף בֵּית מִרְקַחַת, וְיִתְּנוּ לִי בְּמַתָּנָה תְּרוּפוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָּן.

אָגוּר בְּאַרְגַּז קַרְטוֹן גָּדוֹל בַּשּׁוּק, וּבַבֹּקֶר אֶעֱזֹר לִסְחֹב תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

אָגוּר בַּעֲרוּגַת פְּרָחִים בִּימִין מֹשֶה, וּכְשֶׁאִישָׁן יִגַּע הָאַף שֶׁלִּי בַּפְּרָחִים

הַזְּקוּפִים, יְבוּא מֵהוֹלַנְד.

 

אֵיפֹה תָּגוּרִי כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ יוֹתֵר אֵיפֹה לָגוּר,

כְּשֶׁיְּסַלְּקוּ אוֹתָךְ מִן הַדִּירָה בָּהּ גַּרְתְּ שְׁלֹשִים שָׁנָה.

כְּשֶׁעַל הַקִּיר תִּשָּׁאֵר רַק הַמְּזוּזָה.

כְּשֶׁיָּבוֹאוּ מֶמְשָׁלוֹת חֲדָשׁוֹת, שָׂרִים חֲדָשִׁים, וְלָךְ

רַק

קְצָת

מֶלַח.

כְּשֶׁיְּפַטְּרוּ אוֹתָךְ מִן הָעֲבוֹדָה בָּהּ הָיִית מִתְבַּדַּחַת עִם כֻּלָּם.

גַּם כֵּן

סוּג

שֶׁל בְּדִיחָה.

וּכְשֶׁתְּקַבְּלִי אֹכֶל מֵאִרְגּוּן הַסַּעַד שֶׁפַּעַם הָיִית תּוֹרֶמֶת לוֹ.

וּבְגָדִים בְּפַח הַזֶּבֶל, דַּוְקָא יִמְצְאוּ חֵן בְּעֵינַיִךְ.

כְּשֶׁהַגֶּבֶר שֶׁאָהַבְתְּ יַעֲמֹד בְּגַבּוֹ אֵלַיִךְ וְיַשְׁתִּין, וְאַתְּ תִּצְטָרְכִי לָלֶכֶת.

סוֹחֶבֶת תִּיק וְכַמָּה שַׂקִּיּוֹת.

יָבוֹאוּ אֵלַיִךְ מֵהַבִּטּוּחַ הַלְּאֻמִּי וְיִשְׁאֲלוּ: "שֶׁל מִי הַמִּכְנָסַיִם הָאֵלֶּה?"

וְיַגִּידוּ שֶׁאִם יֵשׁ לָךְ גֶּבֶר בַּבַּיִת, אַתְּ לֹא צְרִיכָה כֶּסֶף מִשֶּׁל עַצְמֵךְ.

אֲבָל בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת וּבָעֲבוֹדָה הַזֹּאת בּוֹדְקִים קֹדֶם כֹּל שֶׁאַתְּ

בְּרִיאָה לְגַמְרֵי.

וְשֶׁאֵין לָךְ יְלָדִים. שֶׁתַּעַבְדִי כָּל יוֹם עַד חָמֵשׁ בָּעֶרֶב.

וּכְשֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ כְּבָר שׁוֹכֶבֶת בִּשְׁכוּנָה שֶׁל בֶּטוֹן וּמִסְתַּכֶּלֶת עַל כְּבִישׁ

יְרוּשָׁלַיִם-תֵּל־אָבִיב

אֲבָל אִלּוּ יָכְלָה הָיְתָה בָּאָה, הָיְתָה בָּאָה כְּדֵי לַעֲזֹר.